"אז זו החוברת שקיבלת מגן ענבל?" קולה של עירית קיבל אותו כשחזר בצהרים עם יונתן, אילה וארי. "איזה יופי. את רוצה להראות לי?"
שום תגובה לא נשמעה מהסלון. כצפוי.
"שלום." אמר יחיאל בקול.
אילה רצה פנימה, לדיני. יונתן נסוג כשראה את עירית.
"שלום חמוד." עירית חייכה אליו. "איך קוראים לך?"
"יונתן." הוא ענה מהר, והלך משם.
"שלום יחיאל." אמרה עירית.
"צהרים טובים." הוא ענה.
הבית נצץ. דיני עבדה כנראה כל הבוקר לקראת בואה של עירית. זה יכול היה להיות נהדר, אם לא הלחץ של הלקוחות והעבודות שהיא לא מצליחה לסיים.
שיר ישבה על הספה, צמודה לדיני. הבובה על ברכיה, והחוברת מהגן קפוצה בידה.
"יש לכם בית מאד נעים." אמרה עירית. "שיר, את רוצה להראות לי באיזה משחקים את אוהבת לשחק כאן?"
שיר לא נעה, מזכירה את עצמה בימים הראשונים בבית שלהם.
"בואו נלך לאכול." הציע יחיאל.
במטבח לא חיכה אוכל מבושל. חבל. הוא זקוק לזה עכשיו.
הוא יכין חביתות לו וילדים.
"אולי גם שיר רוצה לאכול." הוא שמע את דיני אומרת בסלון.
"בטח, את יכולה ללכת, שיר." הסכימה עירית.
"היא כל הזמן כך?" שאלה עירית אחר כך, כשישבה איתו ועם דיני בחדר הבנות הסגור. ריקי חזרה מוקדם מבית הספר, ולקחה פיקוד על הקטנים ועל שיר בזמן ששלושתם נכנסו כדי לשוחח.
"לא. ממש לא." דיני ענתה. "היא משוחררת רוב הזמן, משחקת עם כולם, וגם מצביעה ומראה מה היא רוצה, אבל היא לא מדברת. זה נורמלי?"
"כל תגובה נורמלית במצב הזה."
"התכוונתי האם זה משהו שקורה, האם ילדים שמתייתמים בפתאומיות מפסיקים לדבר."
"יש מושג של אילמות בעקבות טראומה. זו אילמות טוטאלית, שבה הילד משתתק לחלוטין ולא מוציא מילה מהפה. ממה שאני שומעת שיר כן משוחחת עם אחיך, וגם בגן הילדים היא דיברה."
"כן."
"אז זה דומה יותר לאילמות סלקטיבית. זו לא תגובה צפויה, אולי, לאובדן, אבל גם המצב של שיר הוא יוצא דופן. היא לא רק איבדה בפתאומיות הורה יחיד, אלא גם נקלעת למשפחה שהיא לא הכירה עד היום." עירית ריככה את קולה. "שלא באשמתכם, זה ברור לי. אבל זו המציאות."
יחיאל מצמץ. איך פתאום ברור לעו"סית ש'לא באשמתכם'?…
"החוברת שהיא הביאה מהגן," עירית המשיכה. "שיר שומרת עליה כל הזמן סגורה?"
"בהתחלה היא החזיקה אותה אצלה בלי לפתוח." ענתה דיני. "עכשיו היא כבר מבקשת ממני יותר ויותר שאסתכל איתה ביחד."
"היא מבקשת ממך???"
"היא מראה לי שהיא רוצה שאסתכל איתה ביחד."
"יפה!" עירית התרשמה. "לא הייתי מצפה שכל כך מהר יהיה לה אמון בך."
"אני כן הייתי מצפה." השמיע יחיאל.
עירית צחקה בהפתעה, ודיני חייכה.
"את כנראה הלכת איתה בקצב שלה." אמרה עירית לדיני. "לגמרי לא מובן מאליו לדעת להתאים כך את עצמך לילדה זרה."
"היא לא ילדה זרה." אמרה דיני.
"כן, כמובן. את יודעת שהיא אחיינית שלך וזה משפיע על ההרגשה, אבל מבחינתה אני בטוחה שהתהליך היה מורכב יותר מאשר אם הייתן מכירות, וזה יפה שהצלחת. לא שגרתי לראות ילדה במצב טראומתי שנותנת כך אמון."
"יכול להיות שהיא נותנת אמון כי אין לה ברירה." אמרה דיני. "רק בגלל שאני היא היחידה שיש לה כרגע, חוץ מאשר בזמן שאחי מגיע."
"היא אולי משתלבת כי אין לה ברירה, כביכול." עירית הנדה בראשה. "זאת אומרת, ילד מטבעו רוצה לשחק, בדרך כלל, גם אם בפנים הוא חווה טלטלות קשות. כך שמצוי שנראה ילדים משחקים בבית זר, גם בזמן שהעולם שלהם מתמוטט עליהם. ילדים גם נוטים להתאמץ להשתלב בבתי אומנה ככל יכולתם כדי להבטיח את המקום שלהם בבית, כדי שירצו אותם."
נראה שדיני נרתעה מהמילים. "אמרת לי שהסברת לשיר כבר מההתחלה שהיא מגיעה אלינו רק לתקופה." היא אמרה.
"נכון. אכן הסברתי לשיר. אבל שיר רק בת שש, והיא גם לא מדברת. אי אפשר להיות בטוחים בנוגע למה שהיא מבינה ולאופן שבו היא מפרשת את המציאות. אני מניחה שגם אם לא במודע – היא מתאמצת להשתלב כדי להיות שייכת לבית שלכם, שהוא מקור של בטחון ואהבה במציאות החיים המערערת שבה היא נמצאת עכשיו. בכל אופן, מה שבאתי לומר הוא שהרצון שלה לשתף אותך, דיני, בחוברת של ילדי הגן הוא דבר מיוחד במינו. זה ביטוי לאמון שהצלחת ליצור אצלה, וזה הישג גדול בפרט בהתחשב במורכבות היחסים במערכת המשפחתית אצלכם, הרי שיר יודעת שאת ואמא שלה הייתן בנתק."
עירית נשענה אחורנית.
"באתי אליכם גם כדי לשוחח עם שיר. אני צריכה להבהיר לה שוב שהשהות שלה אצלכם היא זמנית, כי כמו שאמרתי, לא בטוח שהענין הזה ברור לה מספיק, ואני לא רוצה שתיווצר אצלה תחושת נטישה כאשר היא תצטרך לעזוב. אני מנסה ככל האפשר גם לחזק את הבטחון שלה בי, שהיא תחוש שיש מישהי שדואגת לשלומה, ושתדע שאני מחפשת בשבילה משפחה אוהבת שאצלה היא תגור באופן קבוע."
עירית עצרה, ונראה שהיא מחפשת את המילים. "אני לא רוצה להשמיע לה את המילים הללו לפני שאני יודעת בוודאות שאתם אכן החלטתם לא לקחת אותה." היא דיברה לשניהם, אבל מבטה היה מופנה ליחיאל. "זה חד משמעי אצלכם?"
"כן, בהחלט חד משמעי." הוא ענה.
"אני מבינה נכון שזו החלטה שלך?"
"כן."
"מאה אחוז. זאת כמובן זכותך המלאה, מיותר לומר."
אכן מיותר.
"אדם לא יכול להתמיד באימונים לריצת מרתון רק בגלל שמישהו שכנע אותו. לקבל ילד למשפחה זה אתגר גדול. אתגר עם המון סיפוק, אמנם, אבל גם מחייב. כך שאני אף פעם לא מוצאת טעם לשכנע משפחות לקחת ילד לאומנה."
"חוץ מאשר במקרה שלנו." הוא השלים אותה. הנה זה בא.
"לא." היא חייכה לרגע, חיוך מקצועי. "אני בהחלט לא מעוניינת לשכנע. אני רוצה רק להשלים מידע שאולי חסר לכם. זה בסדר?"
"בסדר גמור." מול זיק התקווה בעיניה של רעייתו, הוא הזדרז להוסיף. "לא אכפת לי לשמוע סתם כך בשביל הידע, אבל אנחנו אכן לא מתכוונים לקחת אותה."
"הבנתי. מה שאני רוצה שתדעו: קודם כל, מהצד הפורמלי: משפחות אומנה מקבלות כמובן החזר מלא על כל ההוצאות שיש להן על הילד. זה כולל כמובן הוצאות של ביגוד, הנעלה, לימודים, חוגים, מענק בחופש, טיפולים רגשיים אם הילד נזקק להם, כל דבר. חוץ מזה מקבלים דמי אחזקה חודשיים שהגובה שלהן משתנה בהתאם לגיל הילד ועוד. אני משערת שבמקרה של שיר דמי האחזקה יעמדו על סביבות אלפיים – אלפיים חמש מאות שקלים."
"זה בערך מה שידענו גם עד עכשיו." ענה יחיאל.
אולי המשפחה של אבא של שיר ירצו אותה
והם יהיו לא דתיים ואז יחיאל יצטרך לחשוב שוב.
אולי אפילו מהמגזר הערבי… ואז זה יהיה כבר ממש פיקוח נפש…
היה כתוב באחד הפרקים
שאבא של שיר יהודי
נכון, חזקי אמר, אבל זה עדיין לא מחייב… אולי גם חזקי לא ידע. או שלא רצה לומר את האמת..