פרק 56: היא לא התפללה

"אז חזקי כועס בגלל שהסתרתם עד אחרי החתונה?" מוטי היה המום.

"גם על זה." היא ענתה למוטי.

"וגם מה?"

"על כל השנים. הוא כמעט צעק עלי, על כל השנים שטובה הייתה לבד ואף אחד לא התקשר אליה."

"זאת טובה שרצתה להתרחק מכולם. ומה פתאום חזקי כועס עליך? את היית ילדה קטנה כשהיא עזבה."

דיני צחקה בדמעות. "כבר הרבה שנים שאני לא ילדה קטנה."

"נראה שהוא הכניס לך לראש שאת אשמה במשהו. את לא עשית כלום. את וישראל ומוטי הייתם לגמרי מחוץ לסיפור."

"ואתה היית גדול מאד." זה היה קצת אחרי הבר מצווה של מוטי, כשטובה יצאה מהבית.

"אני בטח זוכר אותה יותר מאשר את." הוא נשען בידו על הקיר, כאב בעיניו. "אני לא מצליח לקלוט שזה אמיתי. חשבתי שהיא תחזור. הייתי בטוח שזה יקרה יום אחד. יעל התפללה עליה כל פעם בהדלקת נרות."

דיני ניסתה להשתלט על הדמעות ששוב שטפו את לחייה. היא לא התפללה על אחותה בהדלקת נרות. לא כי הפסיקה לאהוב או שכחה. אולי כי ניסתה לא לחשוב עליה.

"למה חזקי לא סיפר שהוא בקשר איתה?" שאל מוטי.

"הוא אמר שטובה לא רצתה."

"היא כל הזמן רצתה להתרחק." מוטי נאנח. "אז על מה חזקי כועס? טובה בעצמה לא רצתה את הקשר."

"חשבתי שאולי בגלל שהייתי ילדה, לא הבנתי נכון מה שקרה אז."

"שמעת בעצמך מה אמא סיפרה עכשיו. אחרי שטובה עזבה את הבית, היא אפילו לא הסכימה שיהיה להם את מספר הטלפון שלה. מה הם יכלו לעשות? הם היו צריכים לחכות בכל פעם עד שהיא תתקשר."

"לא ידעתי את זה."

"רק תחשבי מה דבר כזה עושה להורים, איך נורא לספוג דחיה כזו מילד."

"נכון." היא לא חשבה על כך עד עכשיו במילים האלה, אבל ברור שזה זה.

"אני זוכר כמה פעמים שהיא התקשרה, איך זה טלטל אותם כל פעם."

"אני לא זוכרת את הטלפונים האלה."

"זה תמיד היה בערב מאוחר. את ישנת כבר."

"ומה היה?"

"כל פעם השיחות איתה לקחו את אבא ואמא לגמרי, כמובן. הם היו מדברים איתה בחדר סגור, ואחר כך נראים כאילו נצלו מאיזה צונאמי." מוטי בלע את רוקו. "כמה שהם סבלו, הרגשתי אז שטובה – "

הוא בלע את המשך המשפט.

"אז זה מה שהיה עד החתונה של כרמית, ואחרי החתונה אמא השיגה את מספר הטלפון של טובה דרך האולם, והתקשרה אליה בעצמה." אמרה דיני, מעכלת תוך כדי דיבור את המשמעות של פיסות המידע.

מה שאמא עברה.

איך מצאה בעצמה כוחות נפש לחפש שוב את טובה, אחרי כמה שנים כאלה?

מישהו נקש קלות על הדלת.

מוטי פתח.

יעל עמדה שם. "סליחה שאני מפריעה, אבל מוטי, נראה לי שזה מתחיל להיות בולט שאתם מדברים ביניכם. אמא שאלה איפה דיני, לא נראה לי שזה כדאי ככה."

"צודקת לגמרי." הוא נחפז לצאת.

מבטה של יעל פגש בעיניה הרטובות של דיני. "הלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר מאשר בלהכין פשטידה."

"את בהחלט עוזרת יותר מאשר בפשטידה." דיני ניגבה שוב את לחייה. היא לא יכולה להתחיל להתייפח עכשיו אם היא רוצה גם לחזור לחדר, להיות עם אמא.

"כל הכבוד שככה לקחת את שיר אליך בימים האלה." הוסיפה גיסתה.

"זה היה הדבר היחיד שהיה אפשר לעשות."

"זה לא סותר שכל הכבוד."

דיני חייכה אליה, שואפת אוויר. ושוב נפלטה ממנה יפחה.

שאמא תראה אותה בוכה וזהו זה. אולי בסופו של דבר גם לאמא זה יעזור לשחרר קצת.

לא. זה לא יעזור.

הכאב של אמא הוא כבר מעבר לבכי.

"ריקי תגיע בעוד עשרים דקות." אמר יחיאל לאלישבע. "את יכולה לשמור עליהם פחות מחצי שעה. שושי, את תעסיקי את אילה, שיהיה לאלישבע יותר קל."

הוא הרים את ארי מהרצפה אל מיטת התינוק. כך בטוח יותר, מאשר לסמוך על אלישבע להיות אחראית לכך שארי לא ידחוף לפה איזו פיסת נייר מרצפה או משהו.

"אלישבע, בואי תהיי כאן עם יונתן. תשחקו בחדר הזה כדי שארי לא ישתעמם."

אלישבע רטנה. אילה חיבקה את רגלו בשתי ידיה, שושי נראתה מצוברחת.

תוצאות הימים הקשים האחרונים כבר נראות על הילדים. בכל זאת הוא צריך לצאת.

כשהלך במורד הרחוב לכיוון בית הכנסת, אחז בו הספק. הוא תכנן לנצל את השעות הקרובות להגהה יסודית של הפרק הראשון, אותו כבר ערך. כל יום שעובר מקרב אותו לדד-ליין שהתחייב עליו, והוא כמעט לא הצליח לעבוד מתחילת השבוע.

אבל בבוקר נאלץ לעזוב את הבית של חמיו מיד אחרי שהביא לשם את כסאות האבלים. הכל שם טעון ועצוב ונורא כל כך, דיני מוצפת, היא כנראה זקוקה לו.

יחיאל חזר אחורנית לאורך הרחוב. ופתח את דלת הרכב.

הוא יעשה מאמצים גדולים יותר להקדיש זמן לעבודה בשבועות הקרובים, אחרי שהיום-יום אצלם יכנס קצת לאיזשהו מסלול. רק שעירית תאשר את חזקי וציפי כמשפחת אומנה, שלא ישתבש כלום.

תודה להשם שלפחות העניין הזה ירד מהם.

הוא התניע, תוהה איך דיני מרגישה עם העזיבה הפתאומית של שיר. חייב להיות שהיא מרגישה הקלה, כמוהו, אולי גם קצת קשה לה. היא השקיעה מאמץ גדול על שיר מתחילת השבוע.

יכול להיות שהיא גם מאוכזבת באיזשהו מקום? שהיא רצתה להחזיק את שיר אצלם לפחות לכמה ימים?

אולי היא שואבת איזושהי נחמה עקיפה דרכה, לאובדן של אחותה.

יחיאל השתלב בתנועה בכביש הצר, שפתיו מתהדקות. איזה שברון לב לחמיו וחמותו. אי אפשר לדמיין אובדן כזה.

הם עצמם יצטרכו להיות נוכחים שם הרבה יותר בתקופה הקרובה.

מאז שהגיעה לבית ההורים כמעט לא ראתה את אבא.

כשיחיאל חזר הביתה בשביל להשכיב את הילדים, היא נכנסה לסלון.

"מה עם חזקי?" מבטו של אבא היה כבוי. ליבה של דיני יצא אליו.

"העובדת הסוציאלית בבאר שבע אישרה לו לקחת את שיר אליו לבינתיים." אמרה דיני, היא עדכנה את אמא בהתפתחויות כבר לפני שעה.

"אז חזקי מגיע עם שיר עכשיו לכאן?" שאל אבא.

"לא. הוא נשאר ללילה בדירה של – בדירה שהייתה של טובה."

מול מבטו התמה של אבא היא הזדרזה להוסיף: "היה קשה לשיר להיפרד מהבית שלה בבת אחת. חזקי לקח לשם גם את תמרי ורותי כדי שלא יהיה ייחוד."

אבא הנהן. מבטו עדיין מוטרד.

"ברור שלא טוב לילדה להתנתק בבת אחת מהבית שלה." אמר ישראל.

ישראל לא מרגיש שמשהו בסיפור לא לגמרי הגיוני?

יחיאל אמר שהוא חושב שאם הוא היה במקום אחד האחים, הוא כבר היה קולט משהו. אבל ליחיאל יש חושים עירניים לדברים כאלה. לא כולם כמוהו.

דיני התיישבה על אחד הכסאות. "אתה רוצה סלט, אבא?"

הוא הניד בראשו לשלילה.

"חזקי רוצה לאמץ את שיר?" שאל אותה ישראל.

"לא מדובר עכשיו על אימוץ, אלא רק על אומנה, וגם על זה ידברו רק אחרי החג."

"מה ההבדל בין אימוץ לאומנה?"

"באימוץ הילד נהיה חוקית שלך. באומנה הוא בחזקת המשפחה, ויש פיקוח של הרווחה כל הזמן."

"חזקי רוצה לקחת את שיר לאומנה?"

"לא יודעת. העו"סית אמרה שאחרי החג הם ידברו יותר לעומק ויראו, אבל אני מתארת לעצמי שלא אמורה להיות בעיה."

מבין השורות של המילים של חזקי, היה נשמע שעירית נותנת בו כבר אמון מלא.

כמובן.

כמה זמן חזקי עוד חושב להשאיר את כל זה בסוד?

לפחות הוא דיבר לפני כן גם עם אמא, כששמע שהיא עם דיני בחדר.

תפס קצת את עצמו, סוף סוף.

"אז בשבע ברכות בשבועות נפגוש את שיר." נחום, ששתק כל הזמן, השמיע. שמץ של סימן שאלה בסוף המשפט.

"לא, חזקי וציפי יהיו בבית. זה גם מה שאנחנו תכננו לעשות. קשה מדי לשיר לפגוש בבת אחת את כולם."

יוכבד הופיעה בפתח הסלון. "יש איזו שכנה בדלת, היא שואלת אם מתאים שהיא תכנס עכשיו לאמא."