פרק 45: שיחה ממתינה

היא חשבה שבלילה לא תצליח להירדם מרוב מתח, אבל כנראה שזה קרה מהר, כי רגע אחרי שהלכה לישון, שמעה את השעון המעורר.

היא צריכה לקום, לארגן את הילדים, לשלוח אותם ללימודים, להתאמץ שוב ליצור תקשורת עם שיר, להתקשר לאבא ולאמא כדי לשאול אותם האם הם רוצים להודיע לכולם בעצמם, או שהם מעדיפים שהיא תעשה זאת.

זרועותיה היו כבדות.

יחיאל קם ליטול ידיים וראה שהיא ערה

"בוקר טוב." הוא אמר בלי חיוך.

"בוקר טוב." אחרי שהתחתנו, לקח לה זמן ללמוד שהרבה פעמים יחיאל נראה רציני מאד סתם כך מתוך אופי ושכשהוא מוטרד או ממוקד במה שעליו לעשות, הוא עלול גם להיראות זעוף. זה לא אומר שהרגשות שלו כלפיה הם לא טובים.

עשרת אלפים פעמים היא הזכירה זאת לעצמה מאז. עכשיו הפעם העשרת אלפים ואחת.

יש כל כך הרבה דברים שהוא כן, ולרצינות שלו יש גם צדדים טובים.

בעיקר צדדים טובים.

שמעה אותו ניגש לחדרים, מעיר את הבנות ואת יונתן.

עוד מעט כבר לא תהיה לבד בתוך כל זה. אחים שלה יבואו ויהיו חלק, גיסותיה.

אבא בקושי הצליח להוציא את המילים כשסיפר להם, לה וליחיאל. אין סיכוי שהוא ירצה להודיע לילדים בעצמו.

ואמא?

היא לא לגמרי מצליחה להבין את אמא בימים האלה. לא יודעת לשער מה היא תרצה.

הרגישה כאילו משהו מסתובב בתוך ראשה. היא אפילו לא התרוממה עדיין מהמיטה. זה נורמלי להיות מסוחררת בשכיבה?

טפיפות רגליים קטנות מהפרוזדור. אילה.

"אמא." אילה חייכה באושר כאשר ראתה את דיני מושיטה לה ידיים וטיפסה על המיטה.

דיני חיבקה אותה, התלתלים הרכים נוגעים בלחייה.

מחדר הילדים שמעה את ארי משמיע קולות.

הוא צריך בקבוק, וטיטול, ושילבישו אותו.

היא חייבת להתחיל את היום. אין בה טיפת כוח.

ארי התחיל ליבב.

נו, היא חייבת. תקום ותכין לעצמה כוס קפה מתוק, אולי זה יעזור כדי שתעבור לה הסחרחורת.

חיבקה את אילה עוד רגע ארוך, שואבת נחמה מהמתיקות הנשפכת והאהבה הלא מסובכת.

אחר כך קמה.

"לישי אל תודיעי." אבא נשמע החלטי למרות השבר שבקולו. "שהוא יוכל להשתתף היום בשבע ברכות הראשון שלהם. מספיק שמחר הוא ישמע."

"אני מקוה שזה יסתדר." היא אמרה בעדינות. "ישי דאג שלא הגעתם לחתונה. יכול להיות שהוא יתקשר היום להבין מה קרה."

"אז תגידי לו שוב שאנחנו מרגישים לא טוב. זה רק עוד יום אחד. מחר תסבירי לו."

מחר היא כבר לא אמורה להיות לבד בסיפור הזה, שמישהו אחר יספר לישי.

אצבעותיה רעדו על המקשים כשהיא חייגה לחזקי.

אין מענה.

חזקי לא עונה כשהוא בכולל?

לא יכול להיות שהוא לא יענה לה, אחרי אתמול. הוא כמעט הגיע באמצע החתונה כדי לראות מה קורה עם אבא ואמא.

בעצם, כולם חזרו אתמול מאוחר מחתונה, ואצלי חזקי וציפי יש גם את הבלגן של המשפחתון על הבוקר. כנראה שחזקי עדיין בתפילת שחרית.

מוטי.

"דיני, הכל בסדר? מה עם אבא ואמא?"

לפי ההד שבקול הבינה שהיא על רמקול.

"אתה בנהיגה?"

"כן."

"עוד מישהו איתך ברכב?"

"לא."

"אתה יכול לעצור רגע בצד כדי לדבר?"

"אני שומע אותך טוב. את לא שומעת אותי?"

"אני שומעת, אבל אני רוצה לדבר איתך כשאתה לא בנהיגה."

"מה הענין?"

"זה משהו רציני. אני לא רוצה לדבר איתך תוך כדי שאני נוהג."

"וואו, דיני. בכזו דרמטיות זה נשמע כאילו מישהו מת."

היא אחזה במשענת הכסא הלבן.

"דיני?" הקול שלו נהיה חרד פתאום.

"מה?"

"אבא ואמא בסדר?"

"כמו אתמול בערך."

"יו, הפלת לי את הלב. כמעט עשיתי פה תאונה."

"למה?"

"אני אומר לך שאת מדברת כאילו מישהו מת, ואת לא עונה. אין לך מושג מה עבר לי בראש!"

"הבנתי."

"מה קורה?"

"זה לא אבא ואמא. אני –" זה לא נורמלי שהיא הולכת להגיד לו בטלפון, אבל מה היא יכולה לעשות? "תחזור אלי כשאתה יכול לדבר לא בנהיגה. בסדר?"

"הנה, רגע. אני כבר עוצר."

"עדיף שתתקשר מהבית."

"למה?"

"אולי יהיה לך קשה לנהוג אחר כך."

"אני לא הטיפוס הזה."

"זה לא קשור לטיפוס."

"טוב, טוב, אני עוצר פה בחניה, ואני קרוב לבית. אל תדאגי. אני יכול גם לחזור מכאן ברגל. חכי רגע."

דיני כרכה את זרועה סביב שיר, שישבה על ברכיה.

אחייניתה לא הגיבה למגעה.

מה היא מבינה מכל הדיבורים שסביבה?

היה עדיף שתדבר לא לידה, אבל אין לה ברירה.

"מה קרה?" היא שמעה את מוטי, כבר לא ברמקול.

"זה בקשר לטובה." רק במאמץ הצליחה לשלוט בקולה.

רק תקתוק המחוגים נשמע.

"מוטי?"

שום קול לא מעבר לקו.

"מוטי?" חרדה גאתה בה בבת אחת. היה אסור לה לספר לו כשהוא לבד, ועוד ברכב. "מוטי!"

"לכן לא באתם אתמול."

קולו היה שונה לגמרי עכשיו, קול סדוק שלא הכירה. "לא. לא. לא."

"הייתה לה גם בת שלא ידענו עליה." היא אמרה לישראל. הפעם וידאה בתחילת השיחה שהוא בבית. למרבה המזל גם יוכבד הייתה בבית.

"בת?" הוא עדיין נשמע הלום, כמו בתחילת השיחה.

"ילדה. היא נמצאת אצלי עכשיו."

חייכה לשיר. שיר רק הסתכלה בה בפנים רציניות.

"היא נמצאת אצלך?"

"כן, ילדה מתוקה בת שש. קוראים לה שיר."

"שיר?"

"כן."

"היא אצלך? את לקחת אותה?"

"לבינתיים."

"איפה האבא? הבעל של טובה?"

שיחה ממתינה מחזקי. הוא חוזר אליה.

"לא בארץ." היא ענתה לישראל.

"לא בארץ?"

"ישראל, תקשיב לי. אמורים לשבת שבעה אצל אבא ואמא, וכדאי שכולם יבואו כמה שיותר מהר. אתה יכול לצאת מיד?"

היא סיימה עם ישראל, והתקשרה שוב לחזקי.

עכשיו שיחה ממתינה אצלו.

אז לנחום.

"מה שלומך?" אביגיל ענתה לשיחה. ברגע נשמעו יבבותיה של שירה התינוקת. "כל כך דאגנו לכם אתמול. מה קורה? מה שלום ההורים?"

"בערך כמו אתמול."

 "היינו ממש מזועזעים לשמוע שהם מרגישים פתאום כל כך רע."

"כן, נכון."

דיני היטיבה את תנוחתה של שיר עליה.

נחום היה בן שלש כשטובה עזבה את הבית, הוא כנראה לא זוכר ממנה כמעט כלום. הוא רק ספג את הצער והכאב והשבר שהיא השאירה אחריה, הוא גדל בבית אחר מזה שהאחים הגדולים שלהם גדלו בו.

אין לה כוח להנחית עליו עכשיו את הצער הזה.

שהיא תספר לאביגיל ותגיד לה לומר לנחום?

יותר נכון שאחיה ישמע את זה ממנה.

"נחום נמצא?"

"כן, הוא רק לא יכל להרים לרגע, לכן עניתי במקומו. שניה."

צליל של שיחה ממתינה. חזקי.

"דיני?" נחום היה על הקו, נשמע קצת בקושי בגלל היבבות של התינוקת שנעשו רמות יותר. "מה שלומך?"

"די בסדר. אני צריכה לדבר איתך רגע על משהו רציני."

"כן, אני מקשיב."

"תשב. בסדר?"

"בסדר." התשובה שלו הגיעה באיחור של רגע.

ליבה של דיני הלם. "זה בקשר לטובה."

"שניה." נימת הדיבור שלו השתנתה בבת אחת. "חכי רגע."

היו כמה שניות של שקט מעבר לקו, היבבות הלכו ונחלשו עד שלא שמעה אותן כלל. אחיה כנראה מתרחק עם הטלפון לחדר אחר.

"מה יש?" הוא שאל אחר כך, קולו לחוץ.

שיחה ממתינה נוספת מחזקי.

"קרה לטובה משהו לא טוב." היא אמרה לנחום.

"מה?"

"הייתה לה תאונה."

"מה קרה לה?"

"היא נפצעה קשה."

"מתי?"

"במוצאי שבת."

"מה קרה לה?"

לרגע, הייתה לה תחושה כאילו מישהו אחר מדבר, לא האח שהיא מכירה.

"היא נפצעה קשה מאד."

"היא נפטרה?"

זה לא נורמלי שהיא עושה איתו את השיחה הזו בטלפון. "אתה יושב?"

"כן. היא נפטרה?"

"כן."

"מתי הלוויה?"

"הלוויה כבר הייתה, ביום ראשון, לכן אבא ואמא ואנחנו לא הגענו לחתונה."

ממתינות רצופות מחזקי.

"לא יכול להיות." שמעה את נחום אומר במין קול מוזר.

"כן, גם אני בהלם." היא אמרה. "אבא לא רצה שידעו, כדי שהחתונה תהיה כרגיל. היום אמורים להגיע לשבת שבעה, אצל אבא ואמא."

שיחה ממתינה מיעל.

ושוב מחזקי.

"כדאי שתצא כמה שיותר מהר. היה לאבא ואמא קשה להיות לבד מתחילת השבוע." וגם לי. "נחום, יש עוד משהו חשוב שאני צריכה להגיד לך."

"מה?" קולו כאילו הגיע ממרחק.

"הייתה לה בת."

"למי?"

"לטובה. הייתה לה בת שלא ידענו עליה. ילדה מקסימה בת שש. היא נמצאת אצלי עכשיו."

שום תגובה לא הגיעה.

כאילו איפשהו מאחורי הקו, הלך אחיה הצעיר לאיבוד.