"דברתי בבוקר עם המזכירה של שזיף." הזכירה דיני מה שכבר זכר בעצמו. "היא אמרה שהיא תעביר את ההודעה שלי."
"היה צריך שתתקשרי אחר כך שוב לבקש ראיון בזמן אחר. או שתתקשרי ליהודית בעצמה." הוא הרגיש את התסכול פיזית, בזרועותיו. דיני זקוקה כל כך לעבודה מחוץ לבית, ההזדמנות הזו נקרתה עכשיו בפניהם בדרך נס. אי אפשר שהם יפסידו אותה עכשיו בגלל האסון, גם כך יהיה להם הרבה עם מה להתמודד.
"לא הייתי יכולה להסביר ליהודית." אמרה דיני בקול נמוך.
"מה שחשוב זה להגיד לה משהו." הוא אמר. "שהיא תראה שאת רצינית, שלא תחשוב שנעלמת פתאום ותסגור עם מישהי אחרת."
"היא מכירה אותי, היא יודעת שאני רצינית."
"זה לא מספיק."
הוא הגיע עם הרכב לקצה הרחוב.
"לא היה לי ראש לזה." שמע דיני אומרת.
"ברור. ברור. אני הייתי צריך לזכור." בשביל רעייתו היום הזה היה מזעזע וסוחט עד הקצה, הוא זה שהיה צריך להחזיק ראש. כל כך קיווה לעבודה הזו בשביל דיני, כבר מדי הרבה זמן היא תקועה עם עבודה מול המסך בבית בין ארבע קירות. "הייתי צריך להזכיר לך."
"לא היה מתי לדבר. וגם לא הייתי מסוגלת לזה."
היא באמת לא הייתה מסוגלת.
"בסדר, אז תדברי איתה מחר. זה חשוב."
"יש עוד דברים חשובים."
"הדברים האחרים חשובים יותר, אבל גם זה חשוב." הוא נעשה מודע פתאום לנוכחותה של אחיינית של דיני ברכב. "טוב, דברי איתה מחר על הבוקר."
מחר בבוקר הם בוודאי יהיו מוצפים באינספור בעיות אחרות. דיני לא תחזיק ראש, וגם הוא עלול לשכוח.
הוא עצר את הרכב בשולי הכביש, ממול ישיבת בית שמעיה.
"מה אתה עושה?"
"מכניס לי תזכורת לטלפון להזכיר לך מחר. כדי שיהודית לא תתקדם בינתיים עם אחת מהנשים שהיא ראיינה היום."
"ומה אני אגיד לה?"
אם דיני תספר ליהודית פליישמן שאחותה החילונית נפטרה, היא יכולה כבר לשים מודעה באחד המקומונים שבעיר.
"תגידי שלא יכולת לבוא כי אמא שלך לא הרגישה טוב, ושאת רוצה להתראיין."
"אני לא בטוחה שזה יסתדר." היא אמרה, והוא תפס פתאום שהיא צודקת. דיני צריכה לשבת עכשיו שבעה, היא לא יכולה ללכת לראיון עבודה.
היא תצטרך להסביר ליהודית מדוע היא לא יכולה להתראיין עד אחרי חג השבועות.
אבל אם הפטירה של טובה צריכה להישמר בסוד עד אחרי החתונה של רחלי של ישי, אז דיני לא יכולה לומר מחר כלום.
"אולי תגידי שאמא שלך עדיין לא מרגישה טוב." הוא הציע, לא משוכנע בעצמו.
"עדיף שנדבר על זה אחר כך." אמרה דיני.
מבטיהם נפגשו דרך המראה. היא החוותה בעיניה על שיר היושבת לצידה, פניה מופנות אל החלון, והיא מן הסתם קולטת כל מילה.
הם דברו רק על העבודה, לא על טובה. מה הבעיה ששיר תשמע? – טוב, שיהיה כך.
יחיאל לחץ על 'שמור', והשתלב שוב בתנועה בכביש.
*
דפי מדפסת מודבקים זה לזה בדבק סלוטייפ הצטרפו לשלט שהציג בענווה את המילים 'ברוכה הבאה' – משורטטות בלורדים צבעוניים.
היצירה המטולאת הייתה תלויה בפנים, מול דלת הכניסה.
זה היה הדבר הראשון שראתה כשיחיאל פתח את הדלת.
אחר כך יונתן קרא. "הם באו!"
וכולם רצו מתוך הבית.
"אמא!" אילה קראה בהתרגשות כזו, כאילו דיני שבה מהיעדרות של שבוע לפחות, ואז השתתקה בביישנות, כשהבחינה בשיר. דיני הרימה את אילה לנשיקה, ולרגע ראתה הכל אפור.
"כבר השכבתי אותה." אמרה ריקי במחאה.
יונתן נראה הלום כשראה את שיר, שושי בחנה אותה בחשש.
"ברוכה הבאה!" ריקי אמרה בריגשה.
שיר עמדה דוממת, עיניה ברצפה.
דיני הובילה אותה בעדינות עד לספה בסלון, חשה בסחרחורת שתוקפת אותה שוב. היא לא אכלה כמעט כלום מהבוקר.
הילדים השתרכו אחריהן.
"איזה שלט יפה הכנתם לשיר." החמיאה דיני. "ואיך שמרתן כל כך הרבה זמן על כולם!"
"אני טפלתי בארי רוב הזמן." ציינה ריקי. היא פתחה את פיה כעומדת לומר עוד משהו, והתחרטה. כנראה בגלל נוכחותה של שיר.
"כל הכבוד." אמרה דיני. ריקי כנראה עשתה תשעים אחוז מהעבודה, אבל כשהיא מחמיאה רק לה, אלישבע נפגעת. "ארי נרדם בקלות?"
"ממש לא." ענתה אלישבע בהדגשה. "טיילתי איתו שעות."
"ואני בינתיים השכבתי את יונתן ואילה." אמרה ריקי. "הם קמו רק בגלל שבאתם עכשיו."
"אז חיבוק גדול לכל אחד, ואחר כך לחזור לישון." דיני משכה אליה את יונתן, הוא עדיין נראה המום. אולי מעצם בואה הפתאומי של שיר, ואולי בגלל המכנסיים שלבשה.
מה הסבירו לו כבר?
לפני הלוויה אמר יחיאל לריקי שתספר לילדים על בואה הצפוי של שיר, אבל מה בדיוק היא אמרה? ומה יחיאל הסביר לה?
ריקי בטח נרעשת ורק מחכה לרגע שבו תוכל להוציא את השאלות שרוחשות בה.
דיני חיבקה את יונתן, חשה במעורפל שהיא זקוקה לחיבוק הזה לא פחות ממנו. "שיר, ראית את השלט של 'ברוכה הבאה'? כולם שמחים שבאת אלינו!"
"טוב שתליתם את השלט בפנים." יחיאל נראה המום מעט מהשלט.
"בזכותי." הודיעה אלישבע. "כי אמרתם שזה סוד. ריקי תלתה בהתחלה אותו בחוץ על הדלת, ואמרתי לה שצריך להעביר אותו לתוך הבית, כדי שלא כולם יראו."
14 Responses
וואו,
יחיאל הזה נראה אנוכי ברמות,
לא מסוגל לצאת מעצמו.
אני לא חושבת שהוא אנוכי, הוא גבר וחושב מהשכל ופחות מושפע רגשית מאשתו. מה גם שזה אחותה שנפטרה ולא אחותו אז הוא יכול יותר לחשוב בהגיון
המסקנה שלך מפתיעה אותי מאד!
למה הוא נראה לך אנוכי?
אני רואה פה בעל שדואג לשמור על הזדמנות טובה שנקרתה לאשתו,
מצד אחד, הוא מודע לסיטואציה הקשה שלה ברגעים אלו ("ברור, הייתי צריך להזכיר לך", "היא באמת לא הייתה מסוגלת.")
ומצד שני, מנסה לעשות מה שהוא יכול מצידו כדי להגן על האינטרסים *שלה*.
למה אנוכי? הוא בסה"כ בתוך כל הסיפור מצליח לשמור על שאר הענינים הטכניים.
הוא ראה את הקושי של הילדים שנשארו בבית ואת דיני שהתנתקה כל כולה לתוך הסיפר הזה, – לתוך הדאגה להורים והרצון לרצות אותם,
יחיאל לא רוצה להכנס לסיפור הזה של "לגדל ילדה חילונייה בבית שלו"
דיני נראה שמאוד רוצה לפצות את ההורים שלה – כל הזמן בגלל מה שקרה עם אחותה.
ונראה ששיר תהיה שם עוד כלי.
אני לא בטוחה שזה אכן האינטרסים *שלה*.. זה אולי האינטרסים שלו, שהוא חושב שהם שלה.. זה עדיין לא אומר שהוא אנוכי, זה פשוט סוג אופי כזה, של בעל ש'לוקח חסות' על אשתו, ובטוח שהוא יודע יותר טוב ממנה מה הכי טוב בשבילה.. ולכן גם מרגיש אחריות להזכיר לה, כי זה חלק מלקחת חסות – ההרגשה הזאת שאם הוא לא יזכיר לה, היא לא הסתדר בעצמה..
ולדיני לעומת זאת, יש כנראה אופי קצת 'מרצה', או שסתם אין לה כוח להיכנס לוויכוחים עם בעלה, אז היא משתדלת לזרום איתו ועם הרעיונות שלו
הוא פשוט שכלי.
יחיאל מתפקד פה כמו המבוגר האחראי.
כל הסיטואציה הזו הזויה וסליחה, גם לא אחראית. הן מבחינה רוחנית והן מבחינה רגשית.
לקחת ילדה חילונית למשפחה עם ילדים קטנים באופן פתאומי בלי הכנה ראויה מראש זה לא ממש אחראי וחכם.
במיוחד שהילדה לאחר טראומה רצינית.
בנוסף, התפקיד צריך להשאר של ההורים- הסבא והסבתא.
יש כאן מקום לשאלה הילכתית ממש.
שרי, הלכת רחוק מדי.
כי משהו פה היה מתוכנן מראש? המוות היה פתאומי, וכל המציאות מסביב אכן הזויה.
ובטוחה שזוג כמו ששרי מתארת וודאי יכניס שאלת רב בהמשך.
ברגע זה לא היה פה שניה לנשום.
ואם מישהו לא עושה משהו שנראה לך לא נכון, אז הוא הולך רחוק מדי?
ועוד דיני אמורה לשבת עכשיו שבעה….
גם בלי תוספות מיוחדות,
זה אמור להיות שבוע מטורף בשביל בית עם ילדים במגוון גילאים,
אז עכשיו להכניס פה גם ילדה קטנה וטראומתית מעולם מושגים אחר?!
אני חושבת שיחיאל מתפקד פשוט כמו גבר, וככה צריך להיות. אין הרבה סופרות
שיודעות להיכנס היטב לראש הגברי… כאן לדעתי זה נעשה בצורה מאוד אמיתית.
והסיבוכים שרק הולכים וצצים באמת מעיקים… אוף.
כיף לקרוא את התשובות המגוונות. כשזה ענייני ומכבד.
לא נעים כשזה זולג לרמה האישית. תודה.
הוא לא אנוכי בכלל
היא כל הזמן מרצה את ההורים שלה, ודואגת להם ולא פנויה לדאוג לעצמה – שהרבה פעמים התוצאה מזה שהיא שמה את הצרכים של בעלה והילדים במקום שני (כי הם חלק ממנה אז כמו שהיא שמה את צרכיה במקום שני, ככה גם צרכיהם, כמובן לא באופן מודע)
שומעים את זה גם בכל הסיפורים על העבר וכו'
ובעלה הכי דואג לה – דרך זה שהוא זוכר להזכיר את הצרכים הנוספים
מאוד מענין שיש כאן שחושבות שיחיאל אנוכי
אולי עצם המחשבה הזו באה להראות, שאם את חושבת ככה
זה כי לך עצמך קשה לראות צרכים ותכונות אחרות של בני אדם???
זה די ברור.. סה'כ, להבין שיחיאל הוא גבר,
ודווקא יחסית מתנהל בדרך ההבנה שלו- של מה נכון ומה נצרך כרגע..
מבלי להכנס כל כולו לרגשי רגשי…
כשכותבים שיחיאל הוא גבר טיפוסי- זה גם כולל, שרב הגברים הם פחות רגשיים, ובדר'כ גם פחות ניחונו באינטלגנציה רגשית גבוהה,
מה שנראה לפעמים כאטומים.. אבל זה לא זה
ליחיאל לא משנה אם ידעו או לא יחיאל פשוט רואה את המודעה ויודע שמצד אשתו זה דבר סודי
דבר שני יש כאלו שמדמיינות את יחיאל בתור האברך הליטאי ואז הסלידה שמשום מה יש להן מאחד כזה נותנת מענה לביקורת המוגזמת, הוא אגואיסט הוא כך וכך.
קודם כל זה סיפור
דבר שני אם נסתכל טוב נוכל ללמד זכות ולהבין
מה קורה בכזה מקרה אמיתי? זה באמת קשה וזה גם דומה לבת שחס ושלום יורדת ומופיעה כך ומקבלים אותה כך ולפעמים היא חוזרת וכאן יש דין של מבשרך אל תתעלם