"ארזתי עכשיו בגדים שלך, שיר, כדי שנוכל ללבוש אותם כשתהיי אצלנו." אמרה דיני ברכות. "עוד מעט ניסע הבי – לבית שלנו."
עיניה של שיר היו עצומות.
דיני התיישבה לצידן על הספה, נאבקת בתחושת אין האונים שהציפה אותה. מה עוד היא יכולה לעשות?
אמא הציעה לפני כן להתייעץ עם עירית, כעו"סית יש לה מן הסתם נסיון במצבים כאלה.
אבל אמא לא נכחה בחלק הקשה של השיחה עם עירית. היא לא קלטה את ההסתייגות של עירית מהם, את חוסר האמון שלה. דיני בלעה את רוקה. אין בה עכשיו כוח להתמודד גם מול העו"סית הזו.
"נשתדל שיהיה לך טוב אצלנו." הלוואי שלפחות חלקיק מהכנות שבה היא אומרת את המילים מחלחל לאחיינית שלה. "הכי שאפשר."
"שיר מותק, אני חייבת ללכת כבר." אמרה ענבל. היא הרחיקה את זרועה של שיר ממנה, שיר שבה ותפסה אותה.
ענבל אותתה לדיני בעיניה.
"בואי." דיני אחזה בעדינות את שיר. עיניה העצומות של שיר התכווצו בחוזקה, אצבעותיה צבטו בזרועות הגננת.
"אני אהיה איתך בקשר, שיר." אמרה הגננת ענבל. "דודה שלך תביא לי את המספר שלה ונוכל לדבר בווטסאפ."
"אין לי ווטסאפ אבל אתן לך את המספר ותוכלו לדבר בטלפון." אמרה דיני, "אני גם אשתדל להביא את שיר לבקר יום אחד. בואי, שיר."
בת השש כרכה גם את רגליה סביב הגננת.
"מוזר שהיא ככה מתעקשת." ענבל העבירה יד על מצחה המיוזע. "כל כך הרבה זמן לא נפגשתן?"
הגעש בגופה של דיני עלה לגרונה.
היה עוזר אם הייתה לכתחילה מספרת לגננת ששיר לא מכירה אותה?
לא עלה בדעתה. אבל גם אם הייתה מספרת, איך זה היה עוזר?
"שיר, לכי עם דודה שלך." ענבל ניסתה להיעמד ולשחרר ממנה את שיר תוך כדי כך. "הדודים שלך ידאגו לך עכשיו."
"תעזרי לה." אמרו שפתיו של יחיאל לדיני.
הוא צודק. היא צריכה לעזור לענבל להשתחרר. דיני תפסה את שיר ומשכה אותה בעדינות. זה לא עזר, כמו שציפתה שיהיה. אבל היא לא הצליחה להביא את עצמה למשוך את הילדה ממש בכוח.
"שיר, אנחנו נדאג לך." אמרה אמא מהצד.
שיר טיפסה על כתפה של הגננת, עיניה עדיין עצומות ומכווצות. ענבל צנחה חזרה על הספה.
דיני לטפה את הגב של שיר, ידה רעדה בחוסר יציבות. היא צריכה למשוך אותה בכל הכוח ודי?
מה שיר תרגיש?
האחיינית שלה בטראומה קשה עכשיו, וגם אין סיבה שתבטח באישה זרה.
היא גם שמעה מאמא שלה דברים שגורמים לה להירתע עוד יותר? אבל מה כבר הייתה יכולה טובה לומר עליה, על דיני? היא עצמה הייתה ילדה קטנה כשאחותה עזבה את הבית, גדולה רק בשנתיים מאשר שיר עכשיו.
"אני חייבת ללכת." ענבל ניסתה שוב להרחיק את שיר ממנה.
עכשיו שיר תפגע גם ממנה, היא תרגיש שהגננת נטשה אותה.
"הגננת שלך אוהבת אותך, שיר." אמרה דיני. "היא רק חייבת ללכת."
שיר טלטלה את ראשה, לא מרפה לרגע מהגננת. ליבה של דיני נחמץ, מסכנה. מה שהיא עוברת עכשיו בכל רגע.
אולי ייעוץ מקצועי כן יעזור להם במשהו.
"אני אשאל רגע את עירית." שמעה דיני את עצמה אומרת.
"עירית?" תמהה ענבל.
"העו"סית."
"אבל מהר, בסדר?" קוצר רוח הסתנן לקולה של ענבל.
*
"מה קורה?" עירית ענתה לה מיד.
"אנחנו אחרי הלוויה, בבית של שיר."
"איך שיר הייתה בלוויה?"
"הגננת שלה החזיקה אותה." עיניה של דיני שוטטו על ארונות המטבח המצופים בפורמיקה לבנה. בבית הישן שלהם ברחוב הראשונים היו ארונות דומים. "שיר על הידיים שלה גם עכשיו. הגננת הגיעה איתנו לכאן."
"יפה מצידה. רצית לשאול משהו ספציפי?"
"הגננת שלה צריכה כבר ללכת. שיר לא מסכימה בשום אופן להיפרד ממנה."
"אז שתוריד אותה ממנה ותלך."
"שיר לא נותנת." יכול להיות שהקול שלה נשמע בסלון? דיני הנמיכה את קולה ונעמדה ליד החלון כשפניה מופנות החוצה. "נראה כאילו אין ברירה אלא לקחת אותה בכוח, אבל אני לא יודעת אם לעשות את זה."
"זה כמעט צפוי למרבה הצער." עירית השתתקה לרגע במחשבה. "תשקפי לשיר כמה שיותר מה שהיא כנראה מרגישה. השיקוף יכול להקל קצת על הטראומה."
"אבל – למשוך אותה ממש בכוח?"
"אם אין ברירה, אז כן." עירית דברה באותה ענייניות שבה קבעה שעות ספורות לפני כן ש'ילדונת בת שמונה עשרה לא עוזבת את הבית אם הכל בסדר'. "ההתעקשות של שיר מובנת, זו תגובה טבעית של ילדה שהחיים שלה מתערערים והיא מנסה להחזיק בכל כוחה במה שמוכר לה. אל תיבהלי ואל תירתעי אם היא מתנגדת לך. תשדרי לה בטחון, כי זה מה שהיא צריכה עכשיו."
הלוואי שהיה לי ביטחון בשביל לתת לה.
"חשוב שהיא תרגיש שאת לא נבהלת מההתנגדות שלה." הוסיפה עירית. "היא צריכה להרגיש שיש מבוגרים שהיא יכולה להישען עליהם, ודווקא אם את לא נבהלת ממנה, היא יכולה יותר לבטוח בך, אני מקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת. היא עדיין לא מדברת?"
"לא." אצבעה של דיני שוטטה על קצה הזגוגית של החלון. היא חיפשה את המילים כדי להגדיר את מה שהטריד אותה במעורפל. "היא גם לא בוכה."
"זה לא טוב." אמרה עירית, צליל של הערכה נוסף לרגע לקולה כשהיא הוסיפה. "טוב ששמת לב לכך, זו נקודה משמעותית וזה באמת לא טוב. אני ממש מקווה שהיא תשתחרר קצת יותר בשעות הקרובות, אולי כשהיא תגיע אליכם הביתה. תעמדי איתי בקשר ותעדכני אותי."
דיני המשיכה להחזיק את הטלפון רגע אחרי שהשיחה הסתיימה.
אחר כך הניחה אותו על שולחן המטבח הזר, ושאפה אוויר.
אם מה שיעזור לשיר זה שהיא תיקח אותה בכוח ולא תרפה – אז היא חייבת להכריח את עצמה לעשות זאת.
ומה אחר כך?
גם לרכב שלהם היא תכניס את שיר בכוח?
ולבית?
הספר שהילדים שלך מחכים לו!
החוקרים בתעלומת המלשינים בפומבדיתא של שרי וולך –
הספר השמיני בסדרה ההיסטורית שהפכה ללהיט!
בעזרת השם בקרוב ממש בחנויות!
19 Responses
נטפרי איקססס שתי שורןת… מה כתוב בהן?
והשאלה היותר מסקרנת מזה :
מה באמת את רוצה לספר לנו, שרי? באומרת שלום, שאנחנו כלכך מחכות לרגע בו נוכל לתת אותו/ להציע לקריאה לחברה שספגה אובדן, חשבנו שאת רוצה לדבר על אובדן ועל לידה שקטה, ובסוף התברר שרצית לדבר על זוגיות, והתמקדת בדיבור על זוגיות בצל משבר וטראומה, ובחרת אירוע של לידה שקטה כדגם.
אז הפעם מה? את רוצה לספר לנו איך מתמודדים על התמודדות עם בן משפחה שהלך בדרך אחרת, או על התמודדות בתוך המשפחה בכלל ויחסי הורים ילדים שמתעצמים בזמן משבר/דחק/מצב קיצון, ובחרת לנו כדגם את האירוע של ילד שפרש מן הדרך?
שלא יישמע שזאת ביקורת, זאת רק סקרנות…
ומה עם אומרת שלום? אפשר לקבל אותו למייל אם משכנעים אותך שזה חשוב?
אני שמרתי את אומרת שלום, מהפרק הראשון ואיחדתי אותו לקובץ אחד, זה לא ככ נח לקרא ככה
כבר מחכה שיצא הספר
ואוו וואו וואאוווו
מטורף
הנגיעה העדינה בין צלילי הרגשות העדינים. חוסר האונים. הדילמה. המצוקה העמוקה והאילמת של שיר. אמאלההה
מדהים!
זה החלק שטושטש בנטפרי:
"לא." אצבעה של דיני שוטטה על קצה הזגוגית של החלון. היא חיפשה את המילים כדי להגדיר את מה שהט ריד אותה במעורפל. "היא גם לא בוכה."
אתי יקרה,
השאלה שלך קולעת לנקודה שהעסיקה אותו בבנית הסיפור.
התחלתי לכתוב אותו מתוך נקודת מוצא אחת, ובמהלך הכתיבה והתכנון תפסתי שהוא נוגע עמוק גם בקונפליקטים משמעותיים 'כבדים' אחרים, וכך התיישבתי שוב לחשוב מהי הנקודה העיקרית שבה אני רוצה לעסוק, ואיך אפשר שבעזרת השם הסיפור יתהווה ויתלכד סביבה.
אז מה הנקודה באמת? – התשובה טמונה בתהליך שדיני תעבור בסיפור.
כרגע האירוע הסיפורי הוא עוד בתחילתו, ויש גם תגלית משמעותית שתתברר לדיני בהמשך, כך שעדיין לא סופר מספיק כדי שהקוראים יוכלו להבין מהו ציר הסיפור.
ועוד דבר – בגלל המורכבות של ההתמודדות של דיני – מול ההורים והאחות והבית שהיא עצמה הקימה, ומול העבר, ההווה והעתיד – גם לה עצמה ייקח זמן להבין מהו הדבר שמאתגר אותה יותר מהכל ודורש ממנה את עיקר כוחות הנפש.
אני משערת שחוסר הבהירות – בשלב הזה – סביב נקודת ההתמודדות המרכזית – הוא גם זה שיוצר אצל חלק מהקוראות תחושה שהסיפור לא מספיק מתקדם.
ובאותו ענין, בנוגע לתגובות/ תלונות שהסיפור 'נמרח' – אני מבחינתי לא כותבת מה שלא נצרך ומה שהוא לא חלק חשוב בסיפור. מזרזת כמיטב יכולתי – אבל הסיפור צריך את הקצב שלו.
מבינה את מי שמפריע לה שאירועים של יום אחד נמשכים לאורך פרקים רבים, רק שזה אכן בלתי נמנע בסיפור הספציפי הזה, שבו היום שבו מתחיל הסיפור – הוא יום שקורה בו הרבה.
גם הזכרונות שצפו בפרקים רבים, וכביכול עכבו עוד יותר את הרצף, חיוניים להמשך הסיפור.
אומרת שלום – אני ממש מקוה להצליח בעזרת השם לסיים עם העריכה כמה שיותר מהר. תודה על המשוב. נהניתי איך שניתחת כאן…
השורות המאוקססות – מוזר. איפה בפרק הן ממוקמות?
תודה על תגובתך, וכך גם לכל המגיבות בפרקים האחרונים.
כל עוד לא גולשים לביקורת אישית – לגיטימי לכתוב כל דעה. כמו בסיפור הקודם – אני לומדת גם עכשיו מהתגובות, מבינה טוב יותר גם מה משתמע מהסיפור ועוד.
שרי תודה על התגובה שלך! זה מקסים שאת עומדת מאחורי הסיפור ואפילו קוראת את התגובות כאן, ומגיבה בסבלנות…
יש משהו אצל דיני שמפריע לי וזה קופץ לי לאורך כל הפרקים, סוג של הססנות כזו, היא לא מספיק מודעת לעצמה אולי – קשה לי להגדיר. אבל היא כל הזמן בעמדת שאלה, עושה מה שאחרים מצפים ממנה ולא מחוברת למה שהיא רוצה באמת. מה דעתכן?
שרי – הסיפור יפיפה ונוגע עמוק
קצת מרגיש נמרך בעיקר כי הפרקים קצרים ויש שבוע שלם בינהם
לדעתי דיני מאוד מרצה את אמא שלה, ואולי גם את יחיאל, כנראה שזההתהליך שהיא תעבור
לדעתי הסיפור לא מרוח . פשוט ההפרש בי פרק לפרק הוא שבוע ואנחנו מחכות כל כך אז זה נראה כמו נצח:)
אומר את האמת שמאז שאני זוכרת את עצמי פשוט שנאתי לקראו ספרים!!!
והסיפור הזה ממש מרתק אותי!!
הבעיה שהמתח עושה את שלו, אולי תוכלי לרשום עוד כמה פרקים נישאר או להתחשב ולעשות את זה יותר מפעם בשבוע?
לפי הקצב הזה נשאר עוד המון פרקים…
ומי אמר שזה תלוי בה? הסיפור הזה כנראה עולה הרבה כסף לאתר…
לא בטוח שהסופרת עצמה יודעת כמה פרקים נשאר. זה דבר שיכול להשתנות עם התפתחות העלילה.
היי שרי
מחכה כללל השבוע לפרק שלך
כתיבה מושלמת ונוגעת
אין מספיק התקדמות.
יותר מדי התבוססות בלי זרימה נעימה.
(ולא, זה לא בגלל סקרנות…)
אני מרגישה שפשוט מתעללים בשיר הילדה איבדה אמא ופתאום מנחיתים עליה איזו אישה זרה שמעולם לא הכירה וגם הסביבה שלה לא מכירה והיא אמורה לגור אצלה עכשיו האם המשפחה תידע לרפא אותה? לא בטוח המשפחה בעצמה נשמעת לא מאוד תקינה ולא תוכל לגדל ילדה כזאת גם כשהיא באה מרקע אחר להכנס לבית חרדי זה קושי בלתי נתפס אפילו זה מרחיק לכת גם בתור סיפור
יש משהו.. עם כל זה שהכי טוב לילדה להיות אצל המשפחה, עדיין במקרה הזה אולי זו טעות לעשות כזה מהלך קיצוני מתוך לחץ. לא היה קורה כלום אם היו נותנים לילדה עוד כמה ימים להתאושש, אולי אצל השכנים או מישהו מהאזור, היתה הולכת לגן, מעכלת את מה שקורה איתה, (מצד הרעיון אפילו למצוא לה מקום זמני לאיזה חודש חודשיים, אבל בטח זה כבר יותר מורכב), נפגשת בהדרגה עם המשפחה, תוך תיווך של אנשי מקצוע, בינתיים דיני ויחיאל וההורים והאחים האחרים יכולים לחשוב כל אחד בנפרד על המשמעויות של גידול הילדה וכו', ואז להגיע להחלטות מתוך שיקול דעת הגיוני ולא מתוך לחץ שיכול לגרום לטעויות ולנזקים
לשרי הכותבת האלופה!!
תודה רבה על הסיפור המדהים
אני קוראת אותו בכל שבוע מחדש בשקיקה
ונהנית מאד!!
וכמו כולם הייתי שמחה לפרקים ארוכים יותר…
מרב שזה טוב זה נגמר ברגע…
תודה!!
רציתי לקרוא גם את הסיפור הקודם שלך "אומרת שלום"
ולא מצאתי אותו באתר…
איפה הוא נמצא??
לשרי היקרה,
ולכל המגיבות האחרות – תודה על התגובות!
לגבי אומרת שלום – הוא בתהליך ארוך של עריכה, אני ממש מקוה שבסיעתא דשמיא יצא לאור בחודשים הקרובים.
לשרה, ששאלה על מספר פרקים של הסיפור הנוכחי – כמו שכתבו כאן, בשלב הזה של הסיפור, אין לי אפשרות לאמוד את האורך שלו.
מחכה מאד לאומרת שלום
אז ממש מקווה שהעריכה תסתיים מהר…
לאחמ"כ עדיין יהיה ניתן לקרוא אותו באתר של שבי רגע
או שהוא יהיה זמין לקניה כספר בלבד?
יהיה זמין בספר בלבד, בעזרת השם.
מחכה גם אני לסיומה של העריכה:)