האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

 פרק 10: מפריע

שרי וולך

לגו

מכל התגובות שבעולם – עירית חייכה.

דם הציף את פניה של דיני.

גבותיה של עירית התרוממו בציפיה שהם ימשיכו לדבר.

"מה???" היא שאלה כשהשתיקה התארכה.

"אני מצטער." קולו של יחיאל כאילו הגיע ממרחק, "היה לנו יום טראומתי במיוחד."

"אז לא הספקתם לתאם גרסאות?"

"אז אנחנו לא כל כך יודעים מה להגיד."

"את האמת, פשוט. דיני, לא היה לך שום קשר עם אחותך? למה?"

"היא לא רצתה."

"היא לא רצתה קשר עם המשפחה?"

"לא."

"זה אומר משהו."

שוקי וחיימקה מגיעים. אמא מוציאה את הקוביות ודיני מתיישבת לידם על הרצפה. בבוקר היא אמרה לאמא שכואב לה הראש, ואמא חייכה ואמרה שכל כך נעים כשהיא נשארת בבית, אז היא מרשה לה היום לא ללכת לבית הספר.

חיימקה שופך הכל, הוא עדיין לא יודע לבנות. שוקי מניח קוביה צהובה מעל קוביה כחולה. דיני מראה להם איך לבנות בית. מישהו דופק בדלת. זאת אמא של מירי. אמא לוקחת את התיק של מירי למתלים בחדר הילדים. אמא של מירי הולכת אחריה.

'לגג צריך קוביות אדומות,' אומרת דיני ומפסיקה באמצע ההסבר. למה אמא של מירי הולכת אחרי אמא? האמהות האחרות מדברות איתה תמיד בסלון.

'לא רק לנו זה מפריע.' אומרת שם אמא של מירי. 'לשכנים האחרים פשוט לא נעים להגיד.'

חיימקה מעיף את הקוביות. דלת הבית נפתחת. התאומים של שיפמן מגיעים עם אמא שלהם. אמא של דיני מגיעה לסלון. העיניים שלה מבריקות.

'אז סליחה באמת.' אמא של מירי הולכת אחריה. 'אבל את צריכה להבהיר לה שהיא לא יכולה להסתובב בצורה כזו בבנין.'

אמא עוזרת לתאומים להוריד את המעילים. גברת שיפמן מסתכלת על אמא של מירי, והפה שלה נפתח כאילו היא רוצה להגיד משהו.

אמא שוב הולכת לחדר הילדים, כדי לתלות שם את המעילים. היא מתעכבת שם. אמא של מירי לוחשת משהו לגברת שיפמן, וגברת שיפמן מתעצבנת. 'מה את חושבת שהיא יכולה לעשות? למה סתם לצער אותה?'

'היא האמא, שתקח אחריות.' מתעקשת אמא של מירי. 'הילדה שלה לא יכולה להסתובב פה בכזו צורה. זה בנין חרדי.'

'הגזמת לגמרי!' כועסת גברת שיפמן.

אחרי ששתיהן הולכות, אמא עדיין שותקת. היא מוציאה עוד ועוד משחקים מהארון, למרות שתמיד היא מקפידה לא לעשות מדי בלגן, והיא בקושי שמה לב לילדים של הגנון.

הלב של דיני בת השמונה דופק בחוזקה כשהיא מצרפת למשחק את התאומים של שיפמן. 'נבנה בית הכי יפה', היא אומרת בקול שמח, כדי שאמא לא תדע שהיא הבינה מה קרה, וגם כדי שמירי תתגרה.

אמא התחננה לטובה שוב ושוב שתלבש חצאיות נורמליות, ושתעשה קוקו מהשיער הארוך שלה. ואבא צעק עליה והעניש. טובה עושה מה שמתחשק לה, ולא אכפת לה כלום. לא משנה לה אפילו שסלקו אותה מהסמינר. 'נכנסה בה רוח שטות ואין מה לעשות.' אבא אמר לאמא כבר כמה פעמים.

מירי רוצה לשחק בקוביות, ודיני מצרפת אותה אפילו. היא לא אשמה בגלל מה שאמא שלה עושה, בדיוק כמו שאמא לא אשמה במה שטובה עושה.

כל כך הרבה אמא הייתה צריכה להתגונן בגלל דבר שלא הייתה לה שום שליטה עליו. והנה שוב.

דיני לקחה נשימה עמוקה. "ההורים שלי אנשים מאד טובים. אחותי היא זו שהשתנתה."

"אני שומעת. מה עם הילדה, עם שיר? באמת לא פגשתם אותה אף פעם?"

למה יחיאל אמר את זה.

עכשיו הוא כנראה המתין שהיא תענה.

"טובה לא רצתה שנפגש." היא אמרה לבסוף.

"לא ידענו על שיר." שמעה את בעלה אומר לצידה.

דיני בלעה אוויר.

עירית הביטה בה. "דיני, תקשיבי לי. את רוצה לקבל את הילדה לאומנה. נכון?"

"מאד."

"זה לא דבר שקורה בקלות. כדי שאוכל להגיע להחלטה, אני צריכה לעבור איתכם תהליך של היכרות לעומק, כך שכל דבר מתגלה בסופו של דבר. אני מבינה שהסיפור המשפחתי שלכם מורכב. זה לא אומר בהכרח שלא תקבלו חזקה על שיר. זה כן אומר שאין טעם שתסתירו כלום. צריך שיהיה בינינו אמון מלא. את מבינה אותי?"

"כן."

עירית חייכה שוב. "אז בואו, עכשיו כל האמת על השולחן, ונראה איך אנחנו מתמודדים איתה. ואל תכעסי על בעלך. היו לי סימני שאלה גם קודם. אמא חד הורית שגרה במרחק גדול מהמשפחה שלה, האיחור שלכם להגיע לכאן, ה-"

"אחרנו כי אמא שלי הרגישה מאד לא טוב."

"כל אמא ששומעת שהבת שלה נהרגה בפתאומיות מרגישה מאד לא טוב, וכמעט כל אמא מגיעה מיד כדי לחבק את הנכדה. שכנה של אחותך עדכנה אותי עוד לפני כן, שלאחותך לא היה כמעט קשר עם המשפחה. מהר מאד הייתי מבינה שהכוונה היא בעצם לאפס קשר. אז בואי ספרי לי, איך קרה דבר כזה?"

"זו טובה שלא רצתה."

"לא ההורים שלך הרחיקו אותה בגלל שהיא יצאה בשאלה?"

38 Responses

    1. אני אתך היא קצת שכחה שיש לה גם בעל ושהם צריכים לדבר על דברים כאלה משמעותיים ביחד

    2. בדיוק הפוך.
      דיני כ"כ אמיתית ואומללה,
      והעו"סית חילוניה שלא בדיוק מבינה וגם לא בדיוק נראה שהיא רוצה להבין…
      לא חולקת כמובן על האהבה שלך לאנשים, רק אמרתי את דעתי:)

    3. כהמשך לתגובתי,
      ברור שהם צריכים לדבר על זה,
      אבל חייבים להבין את דיני.
      תחשבו:
      אחות יחידה,
      בדרך אחרת,
      אין להם קשר,
      פתאום היא "נפטרת",
      ואז היא שומעת שיש לה בת,
      והיא כמעט יחידה במשפחה שיודעת את זה,
      והיא צריכה להיות "שם" בשביל ההורים שלה,
      ויש חתונה עוד יומיים,
      והכל קורה כמה דקות לפני לווית אחותה…
      זה דיי ברור שבזמנים כאלו היא תפעל לא בדיוק לפי איך שהיא אמורה לפעול…
      ברור לי שאח"כ הם ידברו על זה ויסבירו אחד לשני את המקום והרגשות שלו ואולי גם יתנצלו

    4. לברכה –
      זה נהדר לומר את דעתך, בטח ככה בכבוד ובטוב טעם. טבע החיים זה שאנשים שונים יחשבו וירגישו בצורה אחרת.
      אני אישית לא חוויתי את העוסי"ת כחילונית שלא רוצה להבין.
      ובקשר לדיני – אני מבינה אותה. ממש – בשכל. אבל זה לא עוזר לי להתחבר לדמות שלה. זו סוגיה מעניינת שנידונה בהרחבה בספרות – מה קורה כשקוראים מתחילים לאהוב את הנבל ולא את מי שהם אמורים לאהוב…
      שרי וולך האהובה והמוערכת, שאפו על ספרות נהדרת ואיכותית.
      אני רואה שמזדהים איתי עוד, וזה שלב יחסית מוקדם בעלילה – לשיקולך…
      שוב, המון תודה!!

    5. נראה לי שקצת נשכח כאן שדיני בעיצומה של הטראומה.
      היא איבדה כעת (סופית) אחות שהיא מעולם לא השלימה עם האובדן שלה
      ומצד שני גם מעולם לא באמת התאבלה על לכתה.
      הלב יוצא אליה… גם היא נשמעת כרגע בלתי מחוברת.

      כל כך טבעי שהיא רוצה לחבק את מה שנשאר לה מטובה אחותה ולקבל את שיר.
      והעו״סית, שלא נשמעת לא מבינה, היא כן מבחינת דיני בתפקיד השופט שיגזור את דין הקשר שלה עם מה שנותר לה מטובה אחותה – לשבט או לחסד.
      וככזו, ברור שהיא מאיימת עליה, בלי קשר לאישיות שלה.

  1. לא אהבתי איך השכנה וככה מדברת לאמא כאילו שלאמא לא כואב גם ככה המצב שלה באה השכנה ומביעה דעה פשוט גועל נפש עם יש להם בעיה שילכו לרב אולי שיפסוק מה לעשות במצב כזה אסור לבוא להורים בטענות.

    1. ברור שהשכנה "אמא של מירי" היא דג' לאחת מהקלפטע'ס הלא לעניין.
      דוגמה לזה שבנוסף לקושי צריך להתמודד גם עם טפשות של אנשים.

    2. מתחברת למילים שלך.
      האנשים האלו פשוט שוכחים שאין להורים שליטה על הילד ואם לילד לא אכפת מהתגובה של ההורים
      אז למה שיהיה לו אכפת מהאנשים זרים?!.
      השפיטה הזאת,לומר להורים 'קחו אחריות'-היא כ"כ מרגיזה,חסרת אכפתיות ורגישות ומכאיבה להורים לא פחות(כאילו שהם רוצים בניסיון הזה).
      לצערינו במציאות אנשים שוכחים שגם בזה יש בין אדם לחברו-ואני לא בטוחה שאם דבר כזה היה קורה לאחותה,למשל,היא היתה מגיבה כך…
      מי שחושב ששכול זה רק שילד נפטר ל"ע-אז הוא טועה…גם במצבים כאלו לפעמים ההורים מרגישים שכול.(זה לא אומר שצריך לנתק קשר עם הילד המתמודד-דווקא הפוך אהבת הילד יכולה לעזור לו לחזור-רק שאנשים מבחוץ צריכים להבין שאין להם זכות להביע דיעה ללא התייעצות עם רב,נקודה!)

  2. והכי מעצבן שהשכנה באה מתוך "כוונות טהורות"…
    למה קשה להתחבר לדיני? היא בלחץ, בלבול רוצה את הילדה -משנה את האמת בגלל זה.
    הכי צפוי שכך תנהג…

    1. אני עדיין לא מבינה למה היא כל כך רוצה את הילדה.
      להרגשתי היא עושה את זה לא כי היא רוצה, אלא כדי לשמח את אמא שלה.
      השאלה כמה זמן זה יחזיק מעמד הרצון הזה…
      אם הילדה תהיה מאתגרת במיוחד, גם אז היא עדיין תרצה?
      היא אפילו לא ראתה אותה מעולם, אין לה מושג עם מה היא הולכת להתמודד,
      מה פתאום הלהיטות הזו שלה לגדל אותה?
      במיוחד שהם בתור זוג לא דיברו על זה בכלל.
      זה קצת מפריע לי… וכמו שהגיבה אחת – שקשה לה להתחבר לדיני, מזדהה, גם לי קשה להתחבר אליה.

    2. לשרי
      אני חושבת שזה בגלל
      שאחותה הרי בחרה בדרך אחרת, דרך לא טובה
      וכל הזמן הם בטח קיוו והתפללו שהיא תחזור
      ועכשיו כשהיא נפטרה, התקוה שלהם בעצם התנפצה
      אז התקוה היחידה שעוד נשארה להם זה להחזיר את שיר לדרך שהיא מעולם לא דרכה בה
      הדרך שלהם לעשות זאת זה כמובן בתפילה אבל גם השתדלות
      וההשתדלות שלהם עכשיו זה לנסות לגדל אותה
      ואז מסתבר שאם היא תגדל בבית חרדי מגיל ילדות, רוב הסיכויים שזו הדרך שתבחר ללכת…

  3. ואם ההורים שלה הרחיקו אותה בגלל שהיא חזרה בשאלה, אז מה? בגלל זה היא לא יכולה לקבל את הילדה לאומנה? איך זה קשור לענין?
    והאם העובדות הסוציאליות הן אכן כאלה נוראיות כמו שעושים אותן בספרים?

    1. דווקא העובדת הסוציאלית הזו נהדרת!
      תפקידה לדאוג לטובת הילדה – לא לאינטרסים של הסבא והסבתא.
      אם הילדה גדלה בניתוק מוחלט מהם, בסביבה שונה וסגנון חיים אחר צריך לבחון היטב מה יהיה לה טוב. זה לא פשוט לנתק ילד מכל מה שמוכר לו, במיוחד בנסיבות כאלו טראומטיות.
      והיא לא מכירה את הסבא והסבתא. לא יודעת אילו אנשים הם, או מה האינטרסים שלהם בלגדל את הילדה. יש כל מיני אנשים בעולם, וכאחת שאחראית על שלומה של ילדה בודדה בעולם, היא מחויבת לבדוק היטב מה קורה פה. היא בסה"כ מנסה להבין היטב את התמונה השלמה ואת הכוחות הפועלים פה. (לדג' – דיני ובעלה לא סגורים בכלל שהם רוצים את הילדה. הם לא חשבו על זה ולא מוכנים לזה. דיני כרגע פועלת בעיקר בלחץ של ההורים שלה. זו לא קרקע יציבה מספיק לשלוח אליה ילדה במצב כזה רגיש).

  4. לא, העו"סית צריכה לדאוג שהילדה תגיע למקום שהכי טוב עבורה.
    היא חייבת לוודא את זה לפני שהיא מאשרת
    היא ממש לא קלאפטע…

    1. אישה שמחייכת במצב כזה רגיש ואומלל היא לא קלפטע?

  5. אני לא מבינה את בעלה של דיני, מה נסגר איתו?
    יש לך שאלות על המשפחה של אשתך תמצא את הזמן לזה, לא סוגרים חשבונות מול אשתך ליד אנשים זרים
    ועוד בשעה כ"כ כאובה ומבולבלת…
    נראה כאילו הוא נהנה להתעמת עם אשתו ולהציב לה את האמת היא גם ככה היתה ילדה קטנה כשזה קרה…

    1. למה סוגר חשבונות? הוא סה"כ הגון ואומר את האמת.
      ובראיה מפוקחת – זה נותן לו הרבה יותר סיכוי מול העוסי"ת מאשר שקרים, התחמקויות, גמגומים והסתבכויות שיוצרות רושם הרבה הרבה יותר גרוע.

  6. כשנמצאים במצב הלם, כל אחד מגיב אחרת. תפסיקו להיות כל כך שיפוטיים. המקום שממנו נובעות התגובות של דיני ושל בעלה – הם לא מקומות שאפשר לשפוט בכלל.
    העוס"ית עושה עבודה מצויינת, היא מקרקעת אותם בעדינות וביעילות. לכולם יש מטרות טובות, צריך שהכל גם יהיה מסונכרן כהוגן ולא מבולבל.
    ואמא של מירי היא באמת קלאפטע, מוסכם על כולנו, כן?

    1. מדייקת:
      מסוכם על כולנו שאימא של מירי היא לא לעניין!!!
      יכול להיות שהיא "קלאפע" -נ ובע מרוע – חסרת לב!
      יכול להיות שהיא פשוט טיפשה חסרת מוח. אין לה שכל וטקט –
      ראיתי כאלה בחיים – וזה לא העיד על רשעות כי אם טיפשות חסרת תקנה….

  7. כמה נתונים לעניות דעתי:
    1. העוסי"ת עושה את תפקידה כמו שצריך וללא נגיעות אישיות (על פי מה החלטתם כמה היא דתית ואיך זה קשור?! תם עידן ה"חופשיים" שמנסים לחלן ילדים דתיים)
    2. עם דיני אני יכולה להזדהות בהחלט. לא נבל חלילה. יכולה להבין את הלחץ שלה לקבל את הילדה ולכן היא מנסה לסדר את המציאות כך שלא יקחו לה אותה.
    ברור מהשתלשלות העלילה שלא היתה לה הזדמנות עם בעלה. כרגע המטרה שלה שכן איכשהוא מתואמת עם בעלה היא לקחת לפחות זמנית את הילדה והיא מנסה לחתור לזה. מבחינתה היא רואה את טובת הילדה. בכלל לא ממקום של נבל…
    3. חושבת שבעלה, שמשחק את השקול בסיפור, היה אמור לעצור מזמן את העסק ולמשל לפני שעולים לעוסית להשאר איתה ברכב ולתאם עמדות לכאן ועכשיו. זה עצה בשבילו.
    4. תנו לסופרת לטוות את הסיפור כראות עיניה. רק את חלקו ראיתן. סבלנות 🙂

  8. שימו לב שכל התגובות שלכם – מתבססות על הדמויות. מי ראתה פה את שיר באמת??????
    אני רואה את שיר, ילדה מתוקה, חיה עם אמא שלה שזה מאד מקובל בציבור הכללי, יש לה חברות, הווי, גן/ כיתה. בטוח שיש לאמא שלה הרבה ידידות שהם כמו קרובי משפחה.
    לקחת אותה לעיר חדשה ומוזרה מבחינתה, אזור חרדי, היא תרגיש שונה עם הלבוש שלה, פתאום להנחית עליה סבא וסבתא מבוגרים, לבושים אחרת ומתנהגים אחרת ממה שהיא מכירה, וגם דיני ובעלה- מקיימים אורח חיים חרדי. היא לא מכירה את זה. זה חדש לה. זר. עם כל האהבה שבעולם אי אפשר להפיל עליה לעבור לשם!!
    זה טראומה כפולה עכשיו בשבילה.
    תנו לה יציבות לפחות בהתחלה!!!
    היא עכשיו חייבת להיות בסביבה המוגנת שלה. צריך לשים אותה עכשיו אצל משפחה שהם הכי חברים שלהם באזור, אולי אצל המורה שלה/ גננת. דמות שהיא רגועה אצלה. ההליך של הכרת המשפחה צריך להיות מאד איטי. מלווה בהכוונה פסיכולוגית צמודה.
    אני לא מבינה את אף מבוגר פה בעסק.

    1. רחלי יקרה-
      יש הרבה מאוד חוקים בעניין הזה, שנועדו להגן על הילדים למרות שזה לא בהכרח תמיד מה שטוב להם.
      אי אפשר "לשים את הילדה". קודם כל- מי "שם" אותה? העוס"ית היא אפוטרופוסית זמנית ומאוד מוגבלת בחזקת מי היא יכולה ל"שים" אותה.
      אגב, לדוגמה- מורה\ גננת שאחראית מתוקף תפקידה על ילדים לא רשאית לקחת אליה ילד שהיא אחראית עליו הביתה, אפילו לא לזמן קצר!
      אני מכירה סיפור דומה ובו עד שסידרו את עניין האומנה\ אימוץ\ אפוטרופסות הילדה הייתה צריכה לשהות במקלט ממשלתי.
      העניינים האלו מאוד מורכבים!
      ובהחלט יש משקל מאוד גדול וכבד עבור ילד, בעיקר השפעה לטווח רחוק, כשבזמן אסון ואובדן יש אנשים שיש לילד קשר דם איתו שנמצאים בסביבתו, תומכים בו וגם מרגישים את אותו אובדן.

  9. נראה לי שרק מהתגובות אפשר ליצור סיפור נוסף.
    אני חושבת שיש פה עוד חלק שעדיין לא סופר.
    למה דווקא ההורים בחרו בדיני ויחיאל שילוו אותה
    למה רק להם הודיעו על ההאסון?
    לא אתפלא אם מישהו שם אינו בן ביולוגי
    או מישהי שם אינה אחות אמיתית…
    לזה אומרים-נחכה לפרק הבא…

    1. לא חושבת.
      דיני היא בת היחידה, ומטבע הדברים בנות קרובות יותר

  10. וואוו מרתק!!!
    הסיפור מוביל למקומות כל כך מעניינים ורגישים.
    יש בציבור שלנו הרבה ביקורת על עו"סיות חילוניות שלפעמים מאוד מוצדקת.
    במקרה הזה העו"סית לדעתי מקסימה! (היא לא נשמעת אנטית, ולא בעניין להתנכל….)
    אבל הריחוק הזה גורם לדיני לא לרצות לספר את האמת,
    אבל סוף האמת להתגלות. ואף פעם לא טוב להסתיר,
    במיוחד במקרה הזה, שהעו"סית היא היחידה שבסמכותה החוקית לדאוג לילדה.
    אני עם יחיאל, מתנהל בצורה מאוד חכמה ושכלית! אבל גם רגיש ואכפתי מאוד!
    דיני נמצאת עכשיו במצב רגיש ומבלבל כל כך, שהיא לא מסוגלת להבין מהמקום שלה את ההתנהלות של יחיאל,
    בהמשך היא בטוח תבין שזה היה לטובתה.

  11. סליחה, אבל אני לא מבינה את דיני.
    היא מבינה שבעלה לא הכי מתלהב מלגדל את הילדה,
    (בצדק, יש שיאמרו… אל תשכחו שהוא יהיה זה
    שעתיד להתמודד עם בעיות של יחוד וצורך לצאת מהבית וכו'
    בשביל ילדה של גיסה חילונית…)
    והיא סוג של כופה אותו לזה,
    אם שמתן לב…
    סתם דקויות שאישה שאכפת לה
    אמורה לפחות לדבר על זה עם בעלה,
    לא להחליט ולשכנע.

    נ.ב הדיונים החיים האלו הם ראיה עד כמה הסיפור הזה מיוחד…
    תודה, שרי!

  12. סיפור מיוחד! אין מילים!!
    אבל הופסס… הקישורים ל"פרק הקודם" ו"לפרק הבא" מובילים לדברים לא קשורים בכלל 🙁
    ואם כבר- הייתי שמה אותם לפני התגובות

  13. כעובדת סוציאלית, מוצאת את עצמי נעלבת מהדרך בה מוצגת העו"סית כאן. חסרת רגישות, דורכת בחופשיות על פצעים פתוחים, אטומה למצבים משפחתיים מורכבים שאיש אינו אשם בהם אבל הם פשוט קורים. כעו"סית היא מוכרחה להיות מודעת לזה, ולפגוש את זה לעיתים קרובות. לא לרקוד שם על הדם וללחוץ אל הקיר כי אולי מישהו כאן לא לגמרי דייק בגלל הסיטוציה המלחיצה. היא אמורה להיות רכה וסבלנית לזה ולהבין את התחושה הנוראית של היושבים מולה.
    כאמור אני עצמי עו"סית, לעולם לא הייתי נוהגת בצורה כזאת. בנוסף מעידה שאף קולגה שאני מכירה (ויש כמובן המון כאלה, שהן חברות טובות שלי), לא הייתה נוהגת כך.
    עברו ימי קום המדינה שהרווחה היתה "חוטפת" ילדים באגרסיביות עפ"י שיקול דעתה הבלעדית. היום המצב שונה בעליל.
    נקודה נוספת שנובעת כנראה מחוסר הכרות קרובה עם השטח: ישנו מחסור במשפחות אומנה. העדיפות העליונה מבחינת הרווחה היא שהילדה תהיה באומנה אצל משפחתה. עדיפות עליונה נוספת היא שהילדה תהיה במשפחת אומנה בסגנון משפחחתה המקורית, באיזור מגוריה, ומהמגזר שלה. בסיפור כאן נוצר קונפליקט בין העדיפויות ועל כן מתבקש שתהיה וועדה שתדון על כך כאשר משוחחים עם הילדה ומשתפים אותה בצורה מותאמת, כאשר ישנו משקל רב לרצון שהיא מביעה.
    הדרך לעשות זאת אינה עוברת דרך רמיסת כבוד המשפחה הביולוגית ושוב אני חוזרת ואומרת שאני לא מכירה קולגות שלי שהיו נוהגות כך.
    כאמור ישנו מחסור במשפחות אומנה. מי שנמצא פה "על הגובה" זה המשפחה שמעוניינת לקבל אליה את הילדה, ולא הרווחה. הם ייזהרו מאד בכבוד המשפחה, לא יחפשו לגרום להם לברוח, לא ידברו אליהם בצורה הזאת, הרווחה מודעת למחסור ויש לה כאב ראש גדול עד למציאת מקום הולם עבור הילדה, לא בנקל ינהגו בהם בצורה שמתוארת בסיפור. יתכן שבסופו של דבר תימצא משפחה שמותאמת יותר מגזרית עבור הילדה ואז יעשו את טובת הילדה אבל כל עוד העניין לא הוברר ולא ברור להיכן הילדה תלך ברור שמי שצריך כאן את השני זה הרווחה את המשפחה, ולא כפי שמתואר כאן.

  14. ר, יקרה.
    תודה על התגובה המפורטת והמשמעותית.
    אני משערת שהפרקים הבאים יהוו תשובה על חלק ממה שכתבת כאן.
    בחצי מילה רק אומר – בכל תחום מקצועי יש מגוון של אנשים הפועלים בו, ברמות רגישות שונות, רמת אכפתיות שונה, נורמות אחרות של כבוד לזולת, ועוד.
    מבחינתי העו"סית המתוארת בסיפור לא מייצגת את כלל העו"סיות, באופן דומה לכך שהפסיכולוגית בסיפור הקודם שהתפרסם כאן ב'שבי רגע', לא מהווה דוגמה לפסיכולוגית קלאסית, אלא היא דמות בפני עצמה.
    דבר נוסף: המפגש עם העו"סית מוצג מנקודת המבט של דיני. הזכרונות הטראומתיים והרגשות הקשים הם משהו שהיא חווה בינה לבין עצמה. מהזווית שלה – העו"סית חסרת רגישות. אם הסיפור היה כתוב מזווית הראיה של העו"סית, הייתה מתקבלת תמונה אחרת.

    אודה לך אם תצרי איתי קשר במייל 7649044@gmail.com

  15. ר. היקרה, הלוואי שכל העוס"יות היו נפלאות כמוך
    שומעים מהתגובה שלך שאת דמות כזאת-רכה ומבינה ועדינה
    לצערי מהיכרות אישית, לא פעם ולא פעמיים, פגשתי אנשים בעמדות שהיו אמורות לסייע ולתת תמיכה, וחוסר הרגישות על גבול האטימות גרם לי לשאול את עצמי בתסכול-מה למען השם גורם לאנשים הכי לא מתאימים לבחור במקצוע הזה?
    אני מאמינה שיש הרבה כמוך, אבל כן, לצערי יש הרבה כאלה שלא עושות בכלל את מלאכתן נאמנה, ואת שואלת את עצמך מה הן בכלל עושות במשבצת הזאת, אם אין להן מינימום של כבוד אנושי וחמלה לאנשים שנמצאים בתוך התמודדות לא פשוטה
    הלוואי שתהיי מודל והשראה איך עוסי"ת צריכה להראות

    1. אסתר, כל מילה!
      מכירה מקרוב מאד מציאות של עוסיו"ת אטומות וחסרות רגישות. נראה כאילו הן איבדו את הרגש מרוב צרות שהן שומעות, וזה עצוב מאד.

  16. מתחברת לתגובתה של ר' מהזווית של העוס"ית, גם אני עוס"ית. אני עובדת ברווחה ותקופה אף עבדתי במכון אומנה ואני חייבת לומר שהמטרה שיש לעוסי"ת מול העיניים זה קודם כל טובת הילדה ועם כמה שפחות פגיעה בה ובסביבתה. ולפעמים גם הלב שלנו נקרע מהידיעה שמישהו יפגע, ולפעמים זה בלתי נמנע, ולכן יש את הסדר של קודם כל הילדה שהיא גם ככה חסרת אונים, במטרה שהפגיעה אצלה תהיה כמה שיותר קטנה והיא תיוותר עם כמה שפחות צלקות. זה דיני נפשות וצריך המוווןןן רגישות ותפילה שלא תצא תקלה תחת ידינו, זה עבודה שהיא שליחות, זה הרבה פעמים הצלת נפשות של ממש!!! היה לי לאחרונה מקרה שילד היה ממש בסכנת חיים בבית ואחרי המון התלבטויות ומחשבה הוצאנו אותו לפנימייה, אני נקרעתי מלראות את האמא מאבדת אמון בנו- ברווחה- וכ"כ כאובה וכל מה שניסיתי לדבר איתה שזה לטובתו נפל על אזניים אטומות מכאב. כל התקופה יש מעקב ומחשבה האם באמת המקום מיטיב וכו'. שבוע שעבר- לאחר תקופה – האמא הגיעה אלי לפגישה וספרה בהתרגשות שהילד פורח, וטוב לו, והוא בא הביתה בסופ"ש שונה והיא מאושרת מהשינוי. במקצוע שלנו צריך המוון לב ומנגד הרבה לשים את הלב בצד ולחשוב עם הראש מה תהיה טובת הילד. וכן זה בפרוש קורע, ובפירוש הקולות שישמעו זה את הקולות הכואבים.
    ואני בתפילה , שלא נכשל, ושנהיה תמיד שליחים טובים, שתמיד נצליח להיות עם הלב והשכל במקום הנכון ושלא תצא תקלה תחת ידינו.

  17. כמובן אלו שניפגעו מעו"סיות חסרות רגישות שבמצבים רגישים כ"כ חוסר הרגישות שלהן יצעקו לשמים, יצעקו זאת בקול גדול וזעקתם תישמע מקצה העולם ועד קצהו. שלא כמו במקצוע אחר (קופאית, רופא, מנהלת חשבונות, אדריכלית וכו), ששם כאשר נפגוש מידי פעם בעל מקצוע חסרת רגישות, לא תיווצר פגיעה כה עמוקה ואף אחד לא יזעק את זה לשמים. אבל במקצוע העבודה סוציאלית, אפילו אם ישנה עו"סית אחת מתוך 20 אטומה, נצעק בכל הכח (בצדק), אל ה19 האחרות הרגישות והמקסימות איש לא ישים את ליבו, הן הרי מוכרחות להיות כאלה מתוקף תפקידן. אף אחד לא יזעק בקול גדול שישמע מקצה העולם ועד קצהו- טופלתי ע"י עו"סית נפלאה ואצילית עם רגישות ולב זהב שעזרה לי בצורה שאין לתאר ולא שקטה עד שעינייני טופל על הצד הטוב ביותר. אף אחד לא מכיר את ה19 עו"סיות שאיש לא השמיע את קולן. נשמע רק על העו"ס ה20 הנוראית (שזה אכן נורא לחלוטין), ולעולם תישאר הסטיגמה שעו"סיות זה עם אטום לב. מהיכרותי העמוקה עם חברותי העו"סיות, אין אחת שתואמת לתיאור בסיפור פה. אבל מאמינה שבהחלט ניתן לפגוש כאלה. רק אנא זיכרו שאין זה מידגם מייצג. עו"סיות עושות עבודת קודש שקטה, שהאנשים שאיתם הן עובדות פעמים רבות הם אנשים קשי יום שאין להם פניות להודות ולהוקיר, העו"סיות עושות מלאכתן לשם חסד של אמת ללא תמורה הולמת ברוב המוחלט של המקרים. תחשבו בעצמכן, למה שאישה תלך ללמוד את המקצוע אם לא זורם בעורקיה רצון עז להייטיב ולעשות עוד ועוד טוב לאנשים שזקוקים לכך כ"כ. איזה מניע אחר יגרום לה ללמוד את המקצוע? משכורת? ממש ממש לא. הן מקבלות שכר מביש שלא משקף במאומה את העבודה הכה מאתגרת שלהן. המניע שלהן הוא להייטיב. ועצוב באמת שיש כמה כאלה שאולי נשחקו, אולי באמת אין להן רגישות מספקת ואין להן מודעות לכך, עצוב שיש אנשים שנתקלים בכאלה ונפגעים פגיעות עמוקות בשל מצבם הרגיש. אבל צריך לזכור שזה לא הסטנדרט, על העו"סיות המקסימות וטובות הלב שיש, לעולם לא תשמעו כנראה, איש לא ישמיע את קולן. מכאיב שזה השם והסטיגמה שיש למקצוע הזה אשר בו פגשתי כמויות כמויות כמויות של לב ולב ועוד לב טוב, שנותן ונותן בלי גבול, עם אהבה וחמלה. אולי והלוואי דרך הסיפור הזה כן נצליח גם לפגוש את העו"סיות האמיתיות, להפחית מעט מהסטיגמה שכלל לא במקומה ועוצרת רבים רבים שזקוקים לעזרה, להושיט את היד כדי לקבל אותה. הלוואי!

    1. זה לא חייב להיות חוסר רגישות, לפעמים עוס"ית צריכה מתוקף תפקידה לנקוט צעד שכואב למישהו, ואז הוא יצעק בקול גדול. אח"כ כשיתברר שזה עזר, לא יבואו להודות בד"כ… כמו בדג' שחלי נתנה.
      אפשר להמשיל את זה לחולה שצועק כשרופא מכאיב לו – זה מובן, כי כואב לו. אבל זה שכואב לחולה לא אומר שהרופא לא טוב, רגיש ומומחה. יש טיפולים כואבים, יש מציאויות כואבות. ככה זה.
      חלי, כתבת נפלא. תבורכי משמיים ותמשיכי לעשות עבודת קודש.

  18. התגובות לסיפור הן סיפור בפני עצמו 🙂
    שבי, תודה על הבמה המאפשרת הזו!
    התגובות המגוונות כאן (מבחינת הדעות על הדמויות ועל פעולותיהן) גורם לי לחשוב על השוני בנקודות המבט שלנו על החיים בעצמם.
    לדון לכף זכות,
    להבין תגובות שונות (אולי משונות בעינינו),
    ללמוד להסביר את עצמנו יותר (כי מה שברור לנו, ממש לא מובן מאליו למי שמולנו) ….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

צבעי מים

יצירה

ציורים קלילים למתחילות. לצפיה >>>

בטטה

תצמחו עלינו

מה עושים עם בטטה ישנה? פעילות עם הילדים! לצפייה >>>

שבי רגע

טנדר

נותנת מקום

פרק 7: ארטיקים

4 הצעות מפתות למשלוח מנות

חוי לב