פרק 10: מפריע

מכל התגובות שבעולם – עירית חייכה.

דם הציף את פניה של דיני.

גבותיה של עירית התרוממו בציפיה שהם ימשיכו לדבר.

"מה???" היא שאלה כשהשתיקה התארכה.

"אני מצטער." קולו של יחיאל כאילו הגיע ממרחק, "היה לנו יום טראומתי במיוחד."

"אז לא הספקתם לתאם גרסאות?"

"אז אנחנו לא כל כך יודעים מה להגיד."

"את האמת, פשוט. דיני, לא היה לך שום קשר עם אחותך? למה?"

"היא לא רצתה."

"היא לא רצתה קשר עם המשפחה?"

"לא."

"זה אומר משהו."

שוקי וחיימקה מגיעים. אמא מוציאה את הקוביות ודיני מתיישבת לידם על הרצפה. בבוקר היא אמרה לאמא שכואב לה הראש, ואמא חייכה ואמרה שכל כך נעים כשהיא נשארת בבית, אז היא מרשה לה היום לא ללכת לבית הספר.

חיימקה שופך הכל, הוא עדיין לא יודע לבנות. שוקי מניח קוביה צהובה מעל קוביה כחולה. דיני מראה להם איך לבנות בית. מישהו דופק בדלת. זאת אמא של מירי. אמא לוקחת את התיק של מירי למתלים בחדר הילדים. אמא של מירי הולכת אחריה.

'לגג צריך קוביות אדומות,' אומרת דיני ומפסיקה באמצע ההסבר. למה אמא של מירי הולכת אחרי אמא? האמהות האחרות מדברות איתה תמיד בסלון.

'לא רק לנו זה מפריע.' אומרת שם אמא של מירי. 'לשכנים האחרים פשוט לא נעים להגיד.'

חיימקה מעיף את הקוביות. דלת הבית נפתחת. התאומים של שיפמן מגיעים עם אמא שלהם. אמא של דיני מגיעה לסלון. העיניים שלה מבריקות.

'אז סליחה באמת.' אמא של מירי הולכת אחריה. 'אבל את צריכה להבהיר לה שהיא לא יכולה להסתובב בצורה כזו בבנין.'

אמא עוזרת לתאומים להוריד את המעילים. גברת שיפמן מסתכלת על אמא של מירי, והפה שלה נפתח כאילו היא רוצה להגיד משהו.

אמא שוב הולכת לחדר הילדים, כדי לתלות שם את המעילים. היא מתעכבת שם. אמא של מירי לוחשת משהו לגברת שיפמן, וגברת שיפמן מתעצבנת. 'מה את חושבת שהיא יכולה לעשות? למה סתם לצער אותה?'

'היא האמא, שתקח אחריות.' מתעקשת אמא של מירי. 'הילדה שלה לא יכולה להסתובב פה בכזו צורה. זה בנין חרדי.'

'הגזמת לגמרי!' כועסת גברת שיפמן.

אחרי ששתיהן הולכות, אמא עדיין שותקת. היא מוציאה עוד ועוד משחקים מהארון, למרות שתמיד היא מקפידה לא לעשות מדי בלגן, והיא בקושי שמה לב לילדים של הגנון.

הלב של דיני בת השמונה דופק בחוזקה כשהיא מצרפת למשחק את התאומים של שיפמן. 'נבנה בית הכי יפה', היא אומרת בקול שמח, כדי שאמא לא תדע שהיא הבינה מה קרה, וגם כדי שמירי תתגרה.

אמא התחננה לטובה שוב ושוב שתלבש חצאיות נורמליות, ושתעשה קוקו מהשיער הארוך שלה. ואבא צעק עליה והעניש. טובה עושה מה שמתחשק לה, ולא אכפת לה כלום. לא משנה לה אפילו שסלקו אותה מהסמינר. 'נכנסה בה רוח שטות ואין מה לעשות.' אבא אמר לאמא כבר כמה פעמים.

מירי רוצה לשחק בקוביות, ודיני מצרפת אותה אפילו. היא לא אשמה בגלל מה שאמא שלה עושה, בדיוק כמו שאמא לא אשמה במה שטובה עושה.

כל כך הרבה אמא הייתה צריכה להתגונן בגלל דבר שלא הייתה לה שום שליטה עליו. והנה שוב.

דיני לקחה נשימה עמוקה. "ההורים שלי אנשים מאד טובים. אחותי היא זו שהשתנתה."

"אני שומעת. מה עם הילדה, עם שיר? באמת לא פגשתם אותה אף פעם?"

למה יחיאל אמר את זה.

עכשיו הוא כנראה המתין שהיא תענה.

"טובה לא רצתה שנפגש." היא אמרה לבסוף.

"לא ידענו על שיר." שמעה את בעלה אומר לצידה.

דיני בלעה אוויר.

עירית הביטה בה. "דיני, תקשיבי לי. את רוצה לקבל את הילדה לאומנה. נכון?"

"מאד."

"זה לא דבר שקורה בקלות. כדי שאוכל להגיע להחלטה, אני צריכה לעבור איתכם תהליך של היכרות לעומק, כך שכל דבר מתגלה בסופו של דבר. אני מבינה שהסיפור המשפחתי שלכם מורכב. זה לא אומר בהכרח שלא תקבלו חזקה על שיר. זה כן אומר שאין טעם שתסתירו כלום. צריך שיהיה בינינו אמון מלא. את מבינה אותי?"

"כן."

עירית חייכה שוב. "אז בואו, עכשיו כל האמת על השולחן, ונראה איך אנחנו מתמודדים איתה. ואל תכעסי על בעלך. היו לי סימני שאלה גם קודם. אמא חד הורית שגרה במרחק גדול מהמשפחה שלה, האיחור שלכם להגיע לכאן, ה-"

"אחרנו כי אמא שלי הרגישה מאד לא טוב."

"כל אמא ששומעת שהבת שלה נהרגה בפתאומיות מרגישה מאד לא טוב, וכמעט כל אמא מגיעה מיד כדי לחבק את הנכדה. שכנה של אחותך עדכנה אותי עוד לפני כן, שלאחותך לא היה כמעט קשר עם המשפחה. מהר מאד הייתי מבינה שהכוונה היא בעצם לאפס קשר. אז בואי ספרי לי, איך קרה דבר כזה?"

"זו טובה שלא רצתה."

"לא ההורים שלך הרחיקו אותה בגלל שהיא יצאה בשאלה?"