נפל כטב"ם בתל אביב!

הכטב"ם שנפל בתל אביב בבוקר שרבי של אמצע תמוז, תפס אותי אלפי קילומטר משם.

היו ליציאה הזו כמה מטרות, אחת מהן היתה באמת לשכוח מהמלחמה ולהתנתק.

אני יודעת לעשות את זה בצורה נהדרת. אחד הכלים שרכשתי לעצמי בחיים, זה להיות במקום בו אני נמצאת לגמרי, ועם כל הטלפונים ושאר אמצעי תקשורת, להיות כל כולי במקום בו אני נמצאת באותו רגע. זה עובד בשביל להתרכז, זה עובד בשביל לא להתרגז, וזה עובד כמובן כשצריך להתנתק, ובזמן מלחמה, האפשרות שיש מקום בו אפשר להחלים מהקולות והפחדים, וכל יתר הסממנים שמעוררים חרדה הוא נהדר.

ברם, אפשר לצאת מארץ ישראל אבל אי אפשר להוציא את הישראליות מהישראלי, בכל מקום שהוא בעולם. אז אני מתעדכנת לפחות פעם בשעה, ולמרות שלא עשיתי טלפון לחו"ל כדי לדבר כמה שפחות, עדיין המחשב הוא היד השלישית שלי והוא מופעל. וכך כשבאמצע הלילה אני מתעוררת, אני שולחת יד אליו, ונדהמת לגלות ממש ברגע האמת, שנפל כטב"ם בתל אביב, חמש דקות אחר כך כבר ידוע שיש הרוג וכמה פצועים, ואני מבינה שהביטוי 'נפל דבר' בהחלט מתאים לרגע זה.

נפל כטב"ם במרכז תל אביב! ובבת אחת חו"ל כבר שייכת לגמרי לאזור מלחמה. כמה שרציתי שלא, כמה שחשבתי שהמרחק ירפה קצת את הדריכות והמתח, בבת אחת הוא חוזר ונכנס לחיי, מפריע את הפסטורליה שכולה ירוקה ושקטה, עד כדי שנראה לפעמים שאני חיה (זמנית כמובן) בעולם נטוש, אבל מכיוון אחר לגמרי.

איך אני חוזרת הביתה? אם כטב"ם מגיע לתל אביב בלי שיגלו אותו, מה עלולים לעשות כמה מהם לנתב"ג? לסגור אותו, פשוטו כמשמעו.

'זכיתי' להיות בנתב"ג באחד המבצעים שהיו לפני כיפת ברזל (מי שלא גר באזורים מטווחים, לא יכול להבין את ההבדל בין לחיות 'במבצעים' עם כיפת ברזל ובלעדיה).

עד אז לא העזו בחיזבאללה לשלוח טילים לנתב"ג. הם ידעו כמה המקום אסטרטגי, ופחדו מתגובתה של ישראל. אבל ככל שהתקדמו השנים והמלחמות, הם איבדו פחד. הייתי בתור לעליה למטוס בטיסה להולנד עם ארגון 'זיכרון מנחם' המופלא, כשנשמעה אזעקה בפעם הראשונה בנתב"ג. קשה לתאר את הכאוס שהיה שם באותן דקות! המרחב המוגן, אם רציתן לדעת, בנתב"ג כמעט לא קיים, והמרחקים אליו עצומים.

בתור למטוס חיכו עשרות ילדים, חלקם נכים שנזקקו לעזרה בהתניידות, לא היה כל סיכוי שיצליחו לנייד אותם בתוך דקה-שניים לאנשהו, באותו זמן, בתוך המטוס כבר ישבו עשרות ילדים אחרים, חלקם חולים בדרגות שונות, חלקם מחלימים, כמעט אף אחד מהם לא בנוי לריצה כלשהי, ובכלל, איך אפשר לרוץ ממטוס שבו המעברים בנויים בקושי לאדם אחד, וגם הוא צריך להיות רזה וגמיש… איך הם ירוצו? ידחפו אחד את השני ויפלו? וכך עומד מטוס על החניה שלו, חשוף לכל טיל שעלול להגיע….

ב"ה הרגע עבר, טילים לא פגעו וגם לא נשלחו לנתב"ג, כיפת ברזל נולדה, ולנתב"ג יש כיפה מיוחדת משלו, אבל היא לא נועדה לכטב"מים שפספסו את היירוט שלהם…

והם הגיעו. כטב"ם שמגיע לתל אביב יכול להגיע בשנייה וחצי פחות או יותר לנתב"ג.

ואני שם, רחוק, חושבת אם אני אוכל לחזור הביתה בזמן הקרוב… והאם יסגרו את נתב"ג בגלל המצב הביטחוני חדש?

אני מבינה שזה משהו שישתדלו מאד שלא יקרה, מהסיבה הפשוטה שמדינת ישראל לא יכולה לסגור את השער הכמעט יחיד שלה, ובכל זאת מדובר בתרחיש שהוא לא דמיוני ולא – לא סביר, והדמיון מתחיל להשתולל והמח מייצר הסתברויות…

ואחר כך אני חוזרת, וב"ה נתב"ג פתוח, והכל כאילו כרגיל. כאילו. כי כלום לא רגיל, כשיש חטופים בעזה, וחיילים שנלחמים, והרוגים, ופצועים, ומפונים שלא יודעים איפה ילמדו הילדים בשנה הבאה, ומה עם הבית שלהם, ואנשים שכבר אין להם בית בצפון או בדרום, וקרובים ממעגל שני ושלישי של כל אלו… ובקיצור כל המדינה בצער, וגם לחו"ל יש טעם של חול (חית בחולם).

ואז נהרגים ילדים שמשחקים כדורגל, ו'השגרה' המאד לא נעימה מקבלת שוב תפנית חדה, ויש סימן שאלה גדול מה יקרה ואיך ישראל תפעל, ומה יעשה החיזבאללה אם וכאשר תפעל ואיך יגיב, ואיך נגיב אנחנו על התגובה, וגם איראן בתמונה…

ושוב אני מגלה, שאם נגזר – אי אפשר לבקש שלווה ורוגע וריחוק מהכאוס, מהמלחמה, ומהבלגן והבשורות הרעות.

אנא מפניך אברח.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]