כהמשך לטורים של הדס, נעלה מעכשיו את הקטעים של אפרת היקרה. גם היא מתמודדת נפש.
מוזמנת להגיב, לחבק וגם לשאול – אפרת תענה בשמחה.
—
שלום לכן, אני אפרת שטרן,
ויש לי משהו לספר לכן, משהו שאני לא מספרת בדרך כלל, משתי סיבות, הראשונה – כי הוא אישי למדי, והשניה – כי בדרך כלל לסביבה קשה לאכול אותו….
אבל אם אתן קוראות, כנראה שהחלטתי בכל זאת לספר, ולא, אין לי שום כוונה לסחוט את בלוטות הרגש שלכן… ואם את בכל זאת דומעת מהר – תדעי שמרחוק הכל מפחיד יותר – אז אפשר להירגע ואפילו לחייך 😊
אני מתמודדת עם פוסט טראומה, והסבל העיקרי שלי הוא מדיסוציאציה – ניתוק.
המנגנון הזה הוא מנגנון הגנה נפלא ומסוכן כאחד.
למעשה הוא אחד מנפלאות הבריאה. כשקורה משהו שהנפש לא מסוגלת להכיל היא "יוצאת החוצה" מהמשחק: "זה קרה למשהו אחר, לא לי".
בקצה הקיצוני של הדיסוציאציה – תופיע הפרעת זהות דיסוציאטיבית – שזה כביכול שתי זהויות באותו אדם. על הרצף יושבים הרבה "בוגרי" טראומות מורכבות.
הדיסוציאציה עוזרת לנפש לצלוח את ההווה הבלתי ניתן להכלה – אך משאירה חותם הרסני על הנפש לטווח הרחוק. זו החוויה שאני מנסה לתאר בשורות הבאות.
תמיד הרגשתי שיש לי בעיה.
ואף אחד לא ידע.
הייתי תלמידה מוצלחת, מאוד,
אבל בחברה – הסתדרתי פחות,
היה לי לחץ גדול להיות עם חברות, ועם בני אדם בכלל.
האמת? לא היה לי מושג למה,
למה אני מפחדת מבני אדם?
היתה לי תחושה שאני שונה, אחרת, אשמה.
רגש חמקמק ולא ברור…
למה אני מרגישה אשמה?
לא ידעתי לשים את האצבע…
התחתנתי, והתחלתי את החיים.
אחד אחרי השני נולדו הילדים,
וכל הזמן הרגשתי שיש אותי פעמיים –
אותה "אני" – שלא הכרתי, שידעה שהיא סבלה ולא ידעה ממה,
שעברה זוועות… וכמעט שלא זכרה מהם.
ועוד אחת זו המתפקדת – שהיא אמא מקסימה לארבעה קטנטנים, אשת אברך שלומד בהתמדה שלושה סדרים. מעמידה בית, עובדת.
ואז הגיע הילד החמישי,
היתה תקופה מורכבת וקשה, והוא נולד.
אבל… הלידה הטיסה אותי לעולם אחר,
עולם של לא, של אין. ואל תשאלו מה כן יש, כי זה בעיקר אין. אין מילים, אין רצף, יש רק פלאשים – מבול של זיכרונות, כאלה שאי אפשר לחיות איתם.
ופתאום האני האחרת התחילה להופיע בהבזקים, "דיסוציאציות" בשפה המקצועית.
והמח – כורע תחת "הכובד הבלתי נסבל של ההיזכרות". (בסל ואן דר קולק, "נרשם בגוף")
זיכרונות יכולים להיות קשים מהמציאות, אתן יודעות? כי למציאות יש התחלה אמצע וסוף.
וזיכרון – יכול להיות בתוכך, ואת בתוכו, ללא תחושת זמן, ללא תחושות גוף.
יש אותי בפעמיים, וזה האני השני. זה לא אני שהייתי מוזרה תמיד? אולי זה בכלל הוא האני השני, שסבל, ולא זכר, ולא ידע לומר אפילו שהוא עובר סבל…
הוא מכביד מאוד. אבל הוא לא נראה מבחוץ, לא תופס מקום בלו"ז – והסביבה לא מבינה מה אני עושה כל היום. ואני – לא יכולה לומר – ביקרתי בגיהינום.
אני חווה שוב את אותו גיהינום שעברתי אז, כולל הכאב הנפשי ואפילו הפיזי.
ולפעמים אני חושבת – יש אותי בפעמיים – כשאני אצליח לחבר ביניהן אני אהיה פי שתיים?
ואני רק רוצה להיות אני, אחת, עם לב פועם בין הצלעות, וראש על הכתפיים.
אני מחפשת חלקי עצמי, בתוך השתיים מאחדת, מתפללת – מה שבטוח אני לא מוותרת על אף חלק שלי, ועל זה אני חותמת, גם כשאני זוכרת.
18 Responses
וואו.
איך את מגדירה את הכול במילים, גם חוויות שעולות מעל כל מילה….
חיבוק!!!
איזו מדהימה
כתיבה זורמתתתת
את נשמעת חזקה!
מחכה לשיתוף הבא
וואוו את… אלופה!
אני… אין לי מילים…
זאת נשמעת התמודדות ממש ממש קשה במילים עדינות…
איזה סיוט זה להיות עוד פעם ועוד פעם אלף פעם בחויה שלקחה במציאות כמה דקות/שעות…
למה כמה דקות או שעות?
זה יכול להיות פגיעה מתמשכת לאורך זמן…..
חיבוק גדול!
מהממת שאת מביאה את הקושי הזה לכאן.
שאנשים יכירו וינסו טיפ-טיפונת להבין.
מאחלת לך שד' הטוב יתן לך את הריפוי המדויק לך!
בתור מתמודדת פוסט טראומתית ומתמודדת עם פיברומיאלגיה, מחבקת חיבוק חזק על השיתוף האמיץ, המילים המדויקות, ההשראה והעוצמה שנטעת גם בי. ברוכה תהיי
את כותבת מדהים!
מאחלת שה' יתן לך כח במסלול שהוא בחר לך
והלואי שאנחנו כסביבה ניקח לתשומת ליבנו וניתן תמיכה גם שלא ברור מה קורה ולמה צריך
פשוט כי צריך
בתור פוסט טראומתית שחווה בדיוק אבל בדיוק את כל מה שאת מתארת, התרגשתי כל כך!
יש עוד מישהו שמבין מה אני עוברת ועברתי.
כאילו מתחתנת, יולדת ילדים, "מתפקדת"…
ובפנים גיהנום!!
תודה על שכתבת את זה!
חיבוק גדול מאחת שמרגישה אותך לגמרי!
קבלי חיבוק חזק, איתך במסע בקושי, בכאב החשיפה 🙁
אהובתי, מתפללת עליך מאמינה לך ובך שתמצאי כוחות לצלוח את הדרך הקשה
אוהבת באמת,
אחת שמכירה מקרוב את ההתמודדות הקשה והעצובה
מדהימה!
ה' יחדש אותך באמת!
תדעו שלרוב הקשיים הללו יש רפואה. בתפילה ובדמעות רותחות!
תני לעצמך לפרוק את הכאב יקרה!
אוי אפרת, התחלתי לקרוא והפסקתי לזוז. פשוט בלעתי את המילים שלך כמעט בלי לנשום באמצע. קצת מכירה ממישהו קרוב, וגם למדתי על זה כמטפלת (קראתי גם את הספר נרשם בגוף שציטטת), אבל תיארת את זה מתוך החוויה ממקום כזה אישי וחי, היה בא לי לבכות. ולחבק אותך.
את גדולה מהחיים עם המודעות שלך, ההסכמה להסתכל על זה בעיניים, זה אומץ גדול מהחיים
שיהיה לך רק טובבבב
אצא לשדה
מקום בו אהיה לבדי
אני ואני
אני וצילי הרודף אחרי
האם אפגוש את עצמי?
אלו מילים שכתבתי לפני יותר מ10 שנים,
סבלתי מפוסט טראומה ודיסאוציאציה (שעדיין מבקרת לעיתים נדירות ממש, בעיקר אחרי לידות)
נכון להיום, אחרי מסע שאף אחד מהקרובים לי לא שותף אליו,
אני עצמי, כל חלקי נהיו לשלם.
החיים שלי יפים מאוד והצל הוא חלק מהם.
זה אפשרי……………………..
ממליצה על EMDR.
ועוד המלצה אישית ושנויה במחלוקת: למרות שמקובל שטוב "לדבר"
לא כל דבר כולם צריכים לדעת ולשמוע, במיוחד לא הקרובים אלינו.
האנונימיות מאפשרת לפעמים להשתקם בלי לפגוש את הטראומה בעיניים של הקרובים אלינו כל הזמן.
את יכולה בבקשה להרחיב בנושא של emdr?
EMDR זאת שיטה שחקרה את הנושא של התנתקות נוירולוגית בזמן של טראומה.
הניתוק מתרחש בזמן הטרואמה ממש ולכן בהמשך הוא קיים רק ברבדים " הלימבים" של המח ולא נשמר בזכרון נגיש בכלל.
בטיפול EMDR האדם עושה פעולות פיזיות במחייבות שימוש רב אונתי במח וחיבור נוירולוגי רציף ותוך כדי מעלה בעדינות את הטראומה, הטיפול מאפשר למח לעבד את הנתונים מחדש, לבנות סיפור קוהרנטי שהאדם מסוגל לספר לעצמו בצורה הגיונית ושקולה ולאחסן את הטראומה בזכרון כרצף נתונים (שברגע שהם זכרונות הם כבר לא טראומות).
אחר כך בהמשך אפשר להתדיין על זה: מה זה אומר עלי? למה זה הפחיד אותי כל כך? האם זה נורא כל כך? זה אמור לשנות לי את החיים? וכו'
כאחת שעוסקת הרבה עם בנות למתמודדי נפש ומתמודדות בעצמן
אני שולחת לך חיבוק ענק ואמיץ– על האומץ, השיתוף, הכתיבה המדהימה(ממש כשרון!!!)
על התחיה מהמקום המת הזה, על האמון והאמונה, על התקווה שהרפואה אפשרית!!!!
על עצם המודעות והאומץ להפגש מול החלקים הכואבים שזה כבר תחילת הדרך המדהימה!!!
אתך בפסיעות, בשיתופים, בנפילות ובתקומות!!!!!!
שולחת תודה למערכת שנותנת את הבמה הזו בכזאת רגישות ואכפתיות, עם האפשרות לקבל חיבוק
מחבירות. האפשרות לדבר את הלא ידובר, לתאר את הלא יתואר, ולקבל אישור שאכן זה קרה באמת.
אחת שמתמודדת עם תסמיני הפוסטראומה והדיסיציאציה והפיברומיאלגיה וכו, וכו,
הי אפרת!
רק עכשיו נחשפתי לאתר המטורף הזה!
בתור אחת שמתמודדת, אני מעריכה מאוד את הכנות שלך והרצון לפרק את הסטיגמה!
אני מאוד שמחה שאת מביאה את הנושאים הפחות מדוברים לקדמת הבמה!
תחזיקי חזק כי לי לפחות את השראה!
חיבוק ענק 🫶
איך אני יכולה לפנת אלייך באישי? תודה!
המייל שלי efratshteren100@gmail.com
(אם זה בסדר מצידך, שבי:))