וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה... וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.[1]
כפי שעולה מהקריאה של פסוקים אלה, חם אמנם סיפר לאחיו על מה שראה, אך לא עשה דבר לתקן את המצב. הרב שמשון רפאל הירש מבאר שחם שמח לראות את אביו במצב מושפל זה, שכן הצפייה בו ברגע של חולשה וביזיון אפשרה לו להשתחרר מן האחיזה המוסרית שהייתה לאביו עליו. עמדתו הייתה, בעצם: "אבי שוב אינו יכול להתיימר להיות נושא המסר המוסרי, לגנות את אורח חיי או כל דבר שברצוני לעשות. סוף סוף אני חופשי לעשות כרצוני."
שם ויפת, מצדם, הבינו שרגע כישלון זה אינו מגדיר את נח, ולפיכך נקטו צעדים לשמר את ההערכה והיראה שרחשו לו, בכך שכיסו אותו כשפניהם מופנות לאחור.
לא זו בלבד שחשו כי אין זה ישר לעצב מחדש את כל תפיסתם את אביהם על יסוד כישלון רגעי, אלא שאף לא היה זה לטובתם לבטל אותו כקול מוסרי בחייהם, שכן הוא העביר מסרים שהם עצמם הכירו כי לתועלתם לשמוע להם. לפיכך פעלו לא רק כדי להשיב לו את כבודו, אלא גם כדי לקיים את מעמדו המוסרי והכבוד שזה עורר אצלם.
ובאמת מטעם זה, הגיב נח על התנהגותו של חם בכך שקילל אותו בעבדות. בכך אישר נח שלא זו בלבד שמעשיו של חם היו מגונים כשלעצמם, אלא שהם היו פגומים גם מבחינת המטרה שאליה חתרו. אם אין לאדם דמות מוסרית שמוכיחה אותו ומעודדו לקנות שליטה על חייו, החירות שנותרה בידו היא לא אחרת מעבדות מתמשכת, כשהוא נתון לחסדי דחפיו, הרגליו וחולשותיו, וחסר הן את הרצון והן את היכולת להתרומם מעליהם. קללתו של חם אמנם נאמרה לו ולצאצאיו במיוחד, אך המסר המכריע הטמון בה נוגע לכול.
החלפת מוסרות
רעיון זה מוצא ביטוי נוקב בפסוק שאנו אומרים בהלל:
אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי.[2]
מה מבקש דוד המלך לומר כאן? הוא פותח בתיאור עצמו כעבד ה', וממשיך ומוסיף "בן אמתך", המדגיש את מצב עבדותו הגמורה. ואז הוא מסיים באומרו "פתחת למוסרי" – דבר שנראה כשלילה גמורה של כל מה שאמר קודם!
אולם האמת היא שכל אדם הוא עבד: אם לכוחות שבתוכו – דחפיו ותאוותיו, ואם לכוחות שמחוצה לו – לחצי מוסכמות החברה והסביבה.
רבים חשים "חופשיים" במובן זה שאינם רואים עצמם מחויבים לדרך חיים מרוממת יותר. למעשה, פירוש הדבר הוא שהם נותרים כבולים במוסרות של כל אותם כוחות אחרים (פנימיים וחיצוניים), באין בידם הכלים לשחרר את עצמם.
אומר דוד המלך: מאחר שנתתי את נאמנותי המלאה לייעוד הנעלה ביותר, הלוא הוא עבודת ה' וחיי תורה, הרי שה' התיר בכך את מוסרותי. עתה יש בי תעצומת הנפש ועוז הרוח לעמוד כנגד אותם כוחות אחרים כאשר השפעתם תזיק לשלומי הרוחני והמוסרי.[3]
[1] בראשית ט, כ-כג.
[2] תהילים קטז, טז.
[3] רבי יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער צח.
