מי צריך אבחון ולמה?

משהו לא בסדר.

השאלה היא – מה בדיוק?

כשאנחנו שוקלים לקחת ילד לאבחון, אנחנו מוטרדים מהשאלה – מה לא בסדר?

בדרך כלל איננו פונים לאבחון מתוך סקרנות להכיר את מאפייניו הייחודיים של הילד וכוחותיו. לרוב, יש לנו תחושת בטן בלתי מוגדרת או אולי דווקא רשימה של חריגויות, ואנחנו מחפשים עבורן הגדרה, הסבר, אבחנה וכמובן טיפול.

לעיתים אנחנו ההורים פונים מעצמנו, פעמים אחרות אנו מזורזים על ידי הצוות החינוכי או בני משפחה ערניים, ויש שאנחנו נדחפים אל האבחון כאמצעי בלבד – עבור וועדה, לצורך קבלת הכרה רשמית.

מטרת האבחון היא לסייע לנו בהבנת הבעיה, באופן שיאפשר לנו להתאים טיפול לקושי וציפיות למציאות. האבחון הוא שלב חשוב במסע, אך לעולם איננו התחנה האחרונה שלו.

ולמה לא לטפל בבעיה מיד, לשם מה האבחון? כאשר הקושי ברור וקל לדעת מנין הוא נובע, אפשר לטפל מיד במקור הקושי ולפתור את הסימפטום. האבחון נחוץ היכן שדרושה לנו אבחנה מבדלת, היינו, כאשר יש לנו ספק מדוע בת ה-5 אינה מספרת את פרשת השבוע שלמדה בגן, או מדוע בן ה-4 מתקשה בגמילה. ובמילים אחרות, כאשר קיימות מספר דרכים להסברת הקושי ואנחנו נדרשים לדייק אותו בכדי להתאים טיפול – אז אנחנו נדרשים לאבחון.

ישנם כלי אבחון רבים שבהם עושים שימוש בעלי מקצוע מגוונים. בגילאים הצעירים, רופא הילדים יפנה אתכם להתפתחות הילד. בהתאם לקשיים המתוארים על ידכם ועל ידי איש הצוות החינוכי, יוחלט על ידי המכון אילו אבחונים נדרשים לילד. בשלב זה, לרוב אינכם צריכים להגדיל ראש ולפתח מומחיות אוטודידקטית – הפניה האחראית להתפתחות הילד תפתח לכם את הדלת הנכונה בס"ד. בגילאים מתקדמים יותר, או כאשר אתם חשים שהקשיים אינם מקבלים מענה רלוונטי במסגרת הקופה, אתם עשויים לחוש אבודים מול מגוון האפשרויות ולהתקשות לפנות למקום הנכון.

במסגרת סדרת הטורים הקרובה אשתדל בעז"ה לעשות מעט סדר במפת האבחונים המסועפת, כך שבסופה אני מקווה שתוכלו לדעת – האם הילד שלי זקוק לאבחון, איזה אבחון יתאים, מה עושים באבחון ומה עושים לאחריו.

אז אם כך, נתחיל בשאלה –

האם הילד שלי צריך אבחון?

גילאי לידה עד 3

אם התינוק או הפעוט שלך רוכש במועד את אבני הדרך ההתפתחותיות – הוא כנראה לא זקוק לאבחון. ואיך אדע מה מצופה ממנו? בחיפוש מהיר בגוגל תוכלי למצוא טבלאות התפתחות נגישות ובהירות, שיעזרו לך להבין את התקדמותו ביחס לאוכלוסייה. רגע, רגע. אל תלכי. לפני שאת עורכת לילד הערכה עצמאית, חשוב לזכור את הקלישאה – התינוק לא קרא את הטבלה! הוא לא יודע מתי הוא אמור להניח קובייה על קובייה, ולא כמה מילים לרכוש ביום. אחד מתפתח מהר יותר מוטורית, השני ממהר שפתית, והאחר פשוט לוקח את הזמן עם הכל- כל שלב הוא רוכש טיפה אחרי כולם. אם יש לך כבר כמה ילדים, את בטח מכירה את הילד שעושה קפיצת שפה בגיל שנתיים או את הנטייה המשפחתית שלכם להתחיל ללכת אחרונים בגנון.

כעשרה אחוזים מן הילדים עד גיל 3 מאובחנים עם עיכוב התפתחותי, שפירושו איחור בהשגת אבני הדרך ההתפתחותיות, ביחס לבני אותו הגיל. (מה שאומר ש-90 אחוזים מן הילדים, לא מוגדרים כך). העירנות חשובה, וכך גם תחושת הבטן. לא פעם מגיעים הורים לאבחון כשהילדים גדולים יותר, וזוכרים את תחושת הניקור הפנימי המוקדמת ואת האיחור שהיה שם כבר בשנה הראשונה.

סוכנות עירנות נוספות הן אחיות טיפת חלב. נכון, הן לא זוכות למוניטין מזהיר, ועל הספסלים בגינה נוהגים להמליץ על אטמי אוזניים בטיפות החלב. אבל אין להתעלם מכך שהאחות זוכה לראות מדגמי ענק של תינוקות, בגיל הזה ממש. וכשהיא חושבת שיש כאן משהו ראוי לתשומת לב – שווה לפחות לחשוב על זה כל הדרך הביתה… (ואם בן השנתיים אומר משפטים בני 3 מילים, עם אוצר מילים של 70 מילים, אבל בחר שלא להרשים את האחות – בסדר. את כבר יודעת שהשפה שלו תקינה).

אז מה הלחץ? למה שלא נחכה שהדברים יסתדרו לבד?

בגלל שרוב רובם של הקשיים יטופלו ביעילות גדולה יותר, ככל שנקדים לאתר ולטפל בהם.

אז מתי חשוב לפעול?

שוב, פנו לטבלאות ההתפתחות כדי לסקור את תחומי התקשורת, השפה, המוטוריקה הגסה והעדינה ומיומנויות היום-יום!

ובמיוחד היו ערניים למצבים הבאים:

• כשיש חשד שהתינוק לא שומע (לא נבהל מרעשים, לא מגיב לקולות דיבור ומוזיקה).
• כשהתינוק מנותק, לא נענה להתייחסות חברתית מצד הוריו (כמו חיוך, שירה, דגדוג ושיחה) ונראה אדיש לנוכחותם של אחרים.
• תינוק בן שנה שעדין לא זוחל,  בן שנה וחצי שטרם הולך.
• תינוק מעל גיל שנה שלא ממלמל או פסק מלמלמל, בן שנה וחצי שלא אומר מילים כלל (מילים הן צלילים קבועים שבהם משתמש התינוק כדי להביע מושג מסוים. כמו 'תה' לחביתה ו'הוק' לבקבוק)
• בן שנתיים שלא מוצא עניין בצעצועים, ואינו יודע כיצד משתמשים בחפצים יומיומיים כמו מברשת שיער.
• פעוט בן 3 שלא מסוגל למלא הוראות פשוטות (שים את הנעליים במגירה, סגור את הדלת) ולא אומר משפטים בני 2-3 מילים.

גילאי 3 עד 6

בתקופה זו הילדים הופכים מפעוטות לילדים צעירים. הם נחשפים לעושרו של העולם, לומדים להסיק מסקנות בעצמם, מסוגלים להביע רעיונות מתוחכמים באמצעות משפטים מורכבים ('אם… אז…'), מתפתחים מבחינה מוסרית, תופסים בהדרגה מושגים מופשטים ונעשים מעורבים חברתית יותר ויותר. הם מסוגלים לאמץ בהדרגה את כללי הבית והחברה, מותחים את יכולת דחיית הסיפוקים ומשכללים את יכולת הקשב. בנוסף, נראה כיצד הם מתפתחים מוטורית – מסוגלים לדלג, לקפוץ ולגזור צורות מדויקות.

רוב הילדים מתפתחים מעצמם, באופן טבעי וניסי. אנחנו נוטים שלא להבחין בשינויים המבורכים שמתרחשים בהם, ולרוב ערניים רק לחריגות. כדי להתפעל מהישגיו, כדאי לפנות שוב לטבלאות ההתפתחות המצויות ברשת. מעקב כזה יאפשר לנו להודות על הקיים, לעודד התפתחות קרובה (הוא מונה עד 10 ומדלג על 6? מצוין. רק עוד קצת והוא ימנה גם אותו) וגם לפנות לבעלי מקצוע בעת הצורך.

למה במיוחד כדאי לשים לב?

• ילד הנמנע מלהשתמש בשפה, או ששפתו דלה, משפטיו קצרים ופשוטים והוא מרבה לחזור עליהם ללא גיוון.
• ילד עם קשיי פרידה משמעותיים (מתקשה להסתגל לגן, מרבה לבכות כשלא מוצא את הוריו, נצמד אליהם גם בבית).  
• ילד שמסכן את עצמו או אחרים תכופות או פוגע באחרים ואינו חש אשמה או חרטה.
• ילד שנמנע ממשחק עם חברים, או משחק לבד משחקים חזרתיים ומצומצמים.
• ילד שמתקשה בלמידה – לא רוכש ידע חדש כמו שמות של צורות, בעלי חיים ומושגים יומיומיים.
• ילד שמתקשה משמעותית להסתגל לכללי המסגרת החינוכית.

בעז"ה בטור הבא, נמשיך לגילאי בית הספר.

אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית

לתגובות: avitalcohen.psy@gmail.com

להצטרפות לניוזלטר שאוהב אימהות > https://lp.smoove.io/oq4w