למה הצום דוחה את הכל?

כל אדם נשוי או אשה נשואה מכירים את הדילמה שבין שמירה על הבריאות והאפשרות לצום, לבין הרצון ללכת לבית הכנסת להתפלל. מורי ההוראה טורחים להסביר שוב ושוב לשואלים, שעדיף לשכב במיטה כל היום במצבים מסוימים מאשר ללכת לבית כנסת, אם יש ספק קל שההליכה לבית הכנסת תגרום לאילוץ של שבירת הצום.

ההסבר ההלכתי הוא פשוט לכאורה: צום הוא דאורייתא, ותפילה היא דרבנן. תפילה בציבור היא אפילו לא בגדר מצוה דרבנן. כך שכשיש ספק קל שהתפילה בבית הכנסת תהיה על חשבון הצום – אין שאלה בענין. עדיף לשכב יום שלם.

בחשבון ההלכתי אין ספק שכך הם פני הדברים. אך באמת הדבר קשה להבנה: למה כל כך חשוב לקב"ה שלא אוכל ולא אשתה, יותר מאשר שאשפוך את נפשי לפניו?

מה ההבנה של ענין הצום?

בפשוטו, ההבנה במצוה לצום ביום כיפור הינה – שעלינו להזדכך יום אחד בשנה, להתייחד בקשר עם הקב"ה בלי עכירות. הגשמיות מעכירה את הנשמה. כאשר חוזרים לבית הכנסת לתקיעות בראש השנה אחרי קידוש עם רוגלך עמוסי סוכר – יש איזו תחושה של "בוקר טוב, מה באת עכשיו להתפלל". האוכל מגשם את האדם, מנמיך אותו. זו מציאות. התענית עושה לנו משהו, זך יותר, טהור ונקי יותר.

אין ספק. אבל האם לשם כך שוה לקב"ה שנפסיד לגמרי את התפילה? אם חלילה אדם יאכל משהו, ישתה רבע כוס מים, יכרסם חצי קרקר, רק כדי להשיב את הנפש כדי שיוכל להתפלל – הקב"ה לא מעוניין בתפילה שלו. כרת! זה דינו הנורא. מדוע?

יתירה מזו, אם נדייק היטב בלשון הפסוק, נראה שהקב"ה לא ציוה עלינו להיות מזוככים ונקיים ביום כיפור. לא זו הגדרת המצוה. ההגדרה של הצום ביום כיפור הוא – עינוי. "וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה". המצוה היא להיות מעונה, פשוטו כמשמעו.

"עינוי" נשמע לנו דבר מאוד לא טוב. איזו מעלה יש בלהיות מעונה?

"חלבי ודמי שנתמעט"

בגמרא (ברכות יז.) מבואר שבצום האדם מקריב את חלבו ודמו לה'. זה לשון הגמרא: "רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי (=כאשר רב ששת היה צם, היה אומר כך בגמר תפילתו): רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו; ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

כאשר אדם יושב בתענית – הוא עושה נחת רוח לקב"ה כי הוא מקריב לפניו את חלבו ודמו. צריך להבין: מה באמת הרעיון? מה נוסף לקב"ה בזה שנתמעט חלבי ודמי? בזה שאני שוכב במיטה, שכואב לי הראש, שרועדות לי הרגלים?

לשם כך יש להבין את משמעותם של היסורים באופן כללי, ולאחר מכן נוכל להבין את המשמעות של קושי התענית.

משמעותם של יסורים

הגמרא (ברכות ה.) אומרת: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא". הגמרא לא בהכרח מדברת על יסורים שמביאים להתרוממות רוחנית פנימית. הגמרא שם דנה מה הם יסורים של אהבה. יש שיטה הסוברת שרק יסורים שלא גורמים לביטול תורה יכולים להיחשב כיסורים של אהבה. יש דעה האומרת שרק יסורים שלא גורמים לביטול תפילה הם יסורים של אהבה. אבל רבי יוחנן מסיק: "אלו ואלו יסורין של אהבה הן". כלומר: גם יסורים הגורמים לעצירה בהתקדמות הרוחנית, לכאב, לחוסר ריכוז בלימוד וחוסר שמחה בתפילה – עדיין הם בגדר יסורים של אהבה.

כיצד מבינים זאת? אם היסורים גורמים לחוסר ריכוז בלימוד, לאבדן כוונת התפילה, לעצירת ההתקדמות – למה הם טובים? 

תהליך שינוי פנימי

הגמרא שם נותנת כיוון להבנה, וזה לשונה:

"דבר זה מתורתך תלמדנו; קל וחומר משן ועין: מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין; נאמר ברית במלח, דכתיב ולא תשבית מלח ברית, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב: אלה דברי הברית. מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".

הגמרא ממשילה את היסורים למלח שמשמר את הבשר, או לעבד שיצאה ממנו עין או שן. המכנה המשותף של שני המשלים הינו שהגוף עבר שינוי מהותי. אדם שמתייסר הוא לא אותו אדם שלא מתייסר. יש כאן מישהו חדש.

נרחיב את הדברים.

לכל אחד מאיתנו יש "אני", בעל רצונות, צרכים ומחשבות. כל אחד מאיתנו חי את ה"אני" שלו לאורך כל שעות היממה, לאורך כל החיים עצמם. ה"אני" שלנו מלוה אותנו כל העת. הוא מערכת ההפעלה שלנו. כאן אנחנו בבעיה: מה עושים אם ה"אני" שלנו צריך תיקון? אם הוא קצת פגום? אם הוא צריך להתרומם, לעלות לדרגה אחת מעל, להתקדש קצת? איך הוא יעשה את זה?

כל השיפורים שנכניס לחיינו הרוחניים עדיין יהיו כפופים תחת התודעה שלנו, תחת מערכת ההפעלה שלנו, ה"אני". ומה עושים כדי להחליף את מערכת ההפעלה עצמה, כדי לחדש אותה?

יש דבר אחד שמחדש את המערכת בצורה שלא תאמן: יסורים.

כשאדם מתייסר הוא מתקלף מה"אני" של היומיום. פתאום הוא לא כבר אותו בנאדם. לא איכפת לו כל הדברים הקטנים שמעסיקים אותו ושבעצם מייצרים את התודעה שלו. הוא פתאום מחליף תחומי התעניינות, הוא משתנה מבפנים.

דווקא בגלל שהיסורים כל כך עוצרים את שטף החיים, ומונעים לפעמים אפילו את ההתקדמות הרוחנית – הם בהכרח משנים את האישיות מתוכה פנימה. השינוי הזה, אם מצליחים לקבל אותו באהבה ולא לבעוט – משנה את כל מהות האדם. 

הגמרא מכנה זאת "ממרקין כל עוונותיו של אדם". לכאורה אין כוונת הגמרא בדווקא למחיקת עוונות, שהרי הגמרא מדברת על יסורין של אהבה, שאינם באים למחיקת עוונות אלא בכדי להגדיל את שכר האדם. כוונת הגמרא, כך אולי יש לפרש, הינה שהיסורים ממרקים את נפש האדם. בכל נפש יש עכירות מסוימת המונעת את האדם מלהגיע אל השלמות שלו הממתינה לו. העכירות הזו מכונה בגמרא "עוונותיו של אדם", כלומר החלק הנמוך שבו. היסורים ממרקים אותה ומעמידים אותו על מצב אחר, גבוה ונקי יותר.

לאור הבנה זו, ניגש לדון על ענין התענית.

נתת לקב"ה את עצמך

אשה שוכבת במיטה לאורך כל יום כיפור. או בחור צעיר סובל מסחרחורת וכאב ראש החל מ11 בבוקר. מה יש לקב"ה מזה? יש לו אדם חדש. יש לו אדם שנתן ונותן כל רגע מחדש לקב"ה את ה"אני" שלו.

מטרתנו ביום כיפור הינה להחליף קצת את מערכת ההפעלה שלנו. להיות "אני" קצת יותר גבוה ומרומם. אפשר לעשות זאת ע"י מאמצים עילאיים בבית הכנסת, ולהצליח לזוז קצת. ואפשר לעשות זאת על ידי צום קשה, שקשה לקבל אותו, וקשה לעמוד בו, ולא רואים לאן הוא מביא – ודווקא לכן הוא כל כך יקר ומשנה מהות.

כי במצב כזה האדם נותן לקב"ה את עצמו. הוא לעובד את ה' לפי הבנתו עם הכלים של היומיום, שבהם הוא מנהל את האירוע ומחליט מה לעשות – אלא מפקיר את גופו לקב"ה, שהוא ינהל את האירוע כפי רצונו.

זו המהות הכי עמוקה של יום כיפור, לא רק להקריב קרבן ולהרגיש כאילו אנחנו מקריבים את עצמנו, אלא להקריב את עצמנו ממש.