למה, בעצם, בחרת להיות אמא

אני עומדת במטבח, מורחת את הסנדוויצ'ים של הילדים שהולכים היום למוסדות הלימוד, והלב שלי פשוט מוצף בהתרגשות. התרגשות מההמולה הרגילה של הבוקר, מהדלת שנטרקת כשהם יוצאים סוף סוף, ומהשקט המתוק והמוכר שמגיע מיד אחר כך. פתאום, השגרה הפשוטה, היומיומית והבנאלית הזו, מרגישה כמו הדבר הכי יקר ובטוח בעולם.

ואז אני ניגשת לחדר ופונה לקרוא את המילים שכתבתי בעיצומה של המלחמה:

פעם, בימים רחוקים שנראים עכשיו כמו היסטוריה רחוקה, היה פה סדר. הייתה שגרה. כולם קמים, מתארגנים, מכניסים סנדוויצ'ים לתיקים, מתפזרים למסגרות ואז יש שקט. לא שהכל תמיד היה פסטורלי, אבל לפחות ליום הייתה צורה הגיונית מוכרת ודי צפויה, ועכשיו, בזמן הזה, כל הקווים נחצו. המסגרת התפרקה לרסיסים, ואיתה גם השעון. אין יום, אין לילה, יש רק רצף אינסופי של שעות מתיש ומיגע –

הילדים קמים מתי שבא להם. לפעמים הם אפילו מתלבשים, לפעמים הפיג'מה מקודמת רשמית למעמד של תלבושת אחידה. הם כל הזמן רעבים ובאין ברירה, המטבח שלי הפך למזנון שפתוח 24/7. פעמים רבות, הם לא רוצים את מה שבישלתי, ואז הם פתאום כן רוצים, אבל משאירים חצי צלחת כי הם "בדיוק נשנשו משהו קטן קודם", ושתי דקות אחר כך שוב נשמעת אזעקת האמת: "אמא, משעמם לי ומה יש לאכול?"

ולמי שיש בנות גדולות בבית זו חצי נחמה. הם חיות ביקום משלהם. ישנות ביום, ערות  בלילה, מחוברות לטלפון עם החברות – את יכולה פשוט לשכוח שהם קיימות.

בתקופה המאתגרת הזו, אני פשוט מרגישה כמו שחיינית בלב ים ששוחה נגד הזרם. כולם נאחזים ונתלים עליי מכל כיוון, ואני רק מנסה להשאיר איכשהו את הראש מעל המים כדי לקחת אוויר. אין פה שום חוף מבטחים לעצור בו להתרעננות, אין רגע אחד לשבת בו בנחת, והזיכרון של קפה שכבר התקרר מספר פעמים, עדין צרוב לי אי שם, בתודעה."

אז למה בעצם? השאלה שצפה בשיא הקושי.

ובאותו זמן, בנקודת הקצה שבה השפיות מאיימת להישמט מבין האצבעות, כשהמשקל המוחץ של המילה "אמא" מורגש בכל תא ותא בגופי, עולה בי השאלה הנוקבת מכולן.

למה בעצם? לשם מה בני אדם כמהים כל כך לילדים?

כשאני חושבת על כך, המחיר הוא כמעט בלתי נתפס. אנחנו מוסרות מרצוננו את החופש המוחלט שלנו. מוותרות על העצמאות, על הזמן הפרטי, על היכולת הפשוטה להיות אדוניות לעצמנו. אנחנו סופגות לילות מרוסקים של חוסר שינה, מותחות את העצבים עד קצה גבול היכולת האנושית, ונושאות על הכתפיים משא כבד ושואב כוחות שאין לו תאריך תפוגה.

מהו אותו כוח אדיר, איזה פלא עצום טמון באימהות הזו, שגורם לנו לרצות מרצוננו החופשי לצלול אל תוך הקושי המטורף הזה? מה גורם ללב שלנו לבחור מראש לוותר על הכל: על הנוחות, על הפניות, על השקט, רק כדי לזכות לגדל ילדים.

מאושר של נוחות לאושר של משמעות –

כשחוקרים יצאו לבדוק מדוע אנשים ברחבי העולם ובלאומים שונים בוחרים להביא ילדים, הם גילו פסיכולוגיה אוניברסלית מרתקת.

בעולם הכללי, הילדים נתפסים קודם כל כעוגן שמגן על האדם. הם מעניקים לחיים משמעות עמוקה שמגנה מפני חרדת הקיום הבסיסית זה נותן תחושה מנחמת של המשכיות.

כמו כן הרבה הורים רואים בילד התרחבות של עצמם, ויוצקים אליו את התקווה שיממש בעתיד שאיפות שהם עצמם לא יכלו להשיג. תוסיפו לזה את הציפיות החברתיות, ויותר מכל, את הצורך האנושי והטבעי לטפל ביצור קטן וחלש, למלא את החיים באהבה שמפיגה בדידות, ולדעת שכאשר נזדקן, הילדים יהיו שם כדי לתמוך בנו חזרה.

הפסיכולוגיה המודרנית מדייקת את זה כשהיא מבחינה בין "אושר של הנאה" (שמבוסס על הצלחה, נוחות או חוויה חולפת) לבין "אושר של משמעות" – התחושה שהחיים שלי חשובים למישהו, ושאני נותנת מעצמי למשהו שגדול ממני. זה בדיוק ההבדל בין דרך חיים ששואלת "מה הכי נוח לי עכשיו?" לבין דרך ששואלת "מה ימלא אותי ויגע בי באמת?"

מתברר שאנחנו לא מחפשות רק לקבל, אלא כמהות לתת. האהבה הזו אמנם דורשת מאיתנו הקרבה עצומה, אך היא מגלה בתוכנו עומקים שלא הכרנו קודם.

בסופו של דבר, ההחלטה להיות הורה היא תמהיל מורכב ועוצמתי של כל המניעים הללו, שמשקלם משתנה מאדם לאדם בהתאם לאישיות שלו, לנסיבות חייו, ולדחף הפנימי העמוק שלו להעניק חיים.

אבל לנו ישנה סיבה משמעותית ויקרה עוד יותר –

כל ילד הוא שותפות עם הקב"ה. זהו העסק המשתלם ביותר בעולם.

הרי אין דבר אהוב יותר על הקב"ה מנשמת ישראל ועד כדי כך זה חשוב בעיני ד' שהשולחן ערוך פוסק להלכה שמוכרים ספר תורה כדי להשיא חתן וכלה.

לא מוכרים ספר תורה בשביל לקנות אתרוג, לא בשביל ארבע כוסות ולא גם בשביל צרכי צדקה. לדבר אחד בלבד: להשיא חתן וכלה ולקים בכך מצוות פרו ורבו!

אז כן, כל האימהות בעולם רצות, מתעייפות ועמלות רק למען עצמן ורצונן,

ואת מתעייפת רצה ועמלה, בעבורו יתברך!

איזו זכות עצומה יש לך! את מודעת לכך?

לכן, אין פלא שבמדרש מסופר שדוד המלך היה מתפלל לד' שישים את חלקו בגן עדן ליד אימהות יהודיות, מכל מחלקות הצדיקים ביקש להיות דווקא שם!

וכשאני חושבת על זה שוב, אני מבינה שכל הסיבות האלו, ובעיקר תחושת השליחות והזכות המופלאה הזו – הן אלו שממחישות בצורה המדויקת ביותר את האמרה הידועה (שנאמרה בשם כל כך הרבה אנשים…): 'מי שיש לו למה שלמענו הוא חי, יוכל לשאת כמעט כל איך".

כשה"למה" שלנו בנוי ממניעים עמוקים כל כך של משמעות ואהבה, אנחנו מצליחות לשאת גם את ה"איך" המתיש ביותר – את העייפות, חוסר העצמאות ואלף המשמרות ביום, מתוך הדחף הפנימי העמוק שלנו להעניק חיים.

נר אחד שמאיר מיליונים

בספרה של הרבנית נוישטאט ע"ה, היא מספרת על הביקור שלה ב"יד ושם" במבנה הנקרא "יד לילד". היא תיארה איך פסעה אל תוך המבנה שנראה כמו מערה חשוכה, שבה דולקים נרות מהבהבים וברקע מהדהדים שמות וגילאים של ילדים. זהו רגע עצוב שאי אפשר להסביר במילים. במבנה הזה ישנו מיצג שהדהים אותה בגאוניות שלו: בתוך החשיכה האינסופית הזו לא דולקים מיליון וחצי נרות. יש שם רק נר אחד. נר אחד קטן, אמיתי וחי, שמוצב על מדף במרכז החלל – וכל השאר מראות. זו מערכת מורכבת של מראות שמשכפלת את האור היחיד הזה שוב ושוב, עד שהוא הופך לאינסוף נקודות אור בחשיכה.

התובנה שהיא למדה משם טלטלה אותי – אתה מדליק נר אחד קטן, ומיליון וחצי אורות ניצתים. באותה מידה, תכבה נר אחד – וכיבית עולם ומלואו.

נר ד' – נשמת אדם

כך בדיוק היא האימהות – כשאת מביאה חיים לעולם, את מדליקה נר אחד קטן. עוד נר ד'. ואין לך שום דרך לדעת בכמה מראות ישתקף האור הזה בהמשך. אין לך מושג עד לאן יגיעו קרני האור של החינוך, של האהבה ושל ההשקעה שאת מעניקה לו עכשיו, מתוך כל העייפות והמסירות שלך. חיים של ילד אחד, מעשה קטן אחד שלו בעתיד, יכולים להשתקף לאינספור כיוונים, לגעת במיליוני אנשים ולהאיר עולמות שלמים.

וכי לא כך, גם אנחנו מתחננות לפני נרות שבת קודש? "מאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא!"

והיא ממשיכה ומספרת שסיפרה לה חברה, שפעם אחת בשעת הדלקת נרות עמד לידה ילד בן חמש. הוא התבונן בנרות של שבת קודש שהיו מונחים בתוך מבנה עשוי מראות. הנרות השתקפו באינסוף מראות מראה מול מראה, עד אינסוף, ואז הוא אמר לה: "אני יודע למה את מדליקה רק פמוט אחד ורואים פה כל כך הרבה נרות… זה כל הילדים שיצאו ממך…"

הנרות האלו מבקשים שתתפללי גם עבורם, עד סוף כל הדורות.

השקט שאחרי הסערה

אני מסיימת לקרוא את הדפים שכתבתי אז ומרימה את העיניים אל המטבח של עכשיו. הפירורים של הלחם עדיין על השיש, ובבית משתרר שוב אותו שקט מתוק של בוקר. הם יצאו הרגע, כל אחד למסגרת שלו, עם סנדוויץ' וילקוט על הגב. אני מוזגת לעצמי כוס קפה, והפעם – אני באמת מתכוונת לשתות אותו כשהוא חם.

בתוך השקט הבנאלי והיקר הזה, המחשבות שלי נודדות לליל הסדר. אני נזכרת איך ישבתי שם, בקצה השולחן העמוס, והבטתי  בהם – הילדים, הנשואים, הנכדים הקטנים שמתרוצצים בין הרגליים, ופתאום זה הכה בי: הם האור שלי שמשתקף הלאה.

נזכרתי בתנועה הבלתי פוסקת של אותם ימים: בתאומים שקופצים לישון אצל האחים הגדולים, בנכדים שממלאים את החדרים שלנו בצחוק מתגלגל, בטיול המשותף שלנו יחד.

התמונה הזו, של משפחה מאוחדת ואוהבת, היא התשובה המוחצת והמנחמת לכל רגעי הקושי.

עכשיו, כשאני לוגמת מהקפה החם, מול השיש המבולגן, ה"איך" המתיש כבר לא מרגיש כמו הישרדות. הוא מתברר כזכות גדולה להדליק נר אחד קטן, ולראות אותו הופך לשלשלת נצחית של אור.

כולנו מסכימות שחייבים למצוא את 'המרפסת' הזו ,השאלה היא איך עושים את זה בפועל?

בדיוק בשביל זה אני פונה אלייך, רכזת יקרה.

בתור מי שדואגת לאימהות בקהילה, אני בטוחה שגם את מחפשת עבורן בדיוק את זה: משהו שיוציא אותן מהשגרה השוחקת עם תוכן מעצים, חוויה אמיתית שתיתן להן אוויר לנשימה וכוח להמשיך.

אז רגע לפני שאת מתייאשת מהחיפושים ,הכנתי לך תוכנית מדויקת בעבורך!

סדנת זום  "אמא בהפסקה" -תחנת כוח לאימהות  

היא בדיוק הריסטארט שהן חייבות עכשיו (ובינינו, גם את).: יצירה בצבע, שחרור, צחוק, וכלים מדהימים לנפש באריזה קלילה וכיפית.

זו סדנה חווייתית של כשעה וחצי, שמשלבת כלים מעולם הטיפול ,

ביניהם כלים מתוך מודל "גשר מאחד" של פרו'פ מולי להד

 בתוך מעטפת של שחרור, ניקוי ראש וכיף:

• משחררים חסמים: עם יצירה חופשית בגואש או צבעים (קצת ללכלך את הידיים כדי לנקות את הראש!)
• מרפים מתחים: בעזרת דמיון מודרך מקצועי.
• עושים סדר בראש: עם כתיבה אינטואיטיבית מונחית.
• ופשוט נהנים: ממשחקים ופעילויות שמעלים חיוך גדול ומחזירים להן את האנרגיה.

הרעיון הוא לתת להן פסק זמן אמיתי ולגיטימציה לעצור הכל, כדי שיוכלו להמשיך לתת כוח למשפחה.

אשמח לשלוח לך המלצות חמות מסדנאות.

מעניין אותך לבדוק אם זה מתאים לכן?

מוזמנת לשלוח לי מייל  [email protected]

או בטלפון 054-8470042 – אסנת פוקס