להיות ילדה בגיטו ורשה

עדויות אינן מונולוגים;  אין להן קיום בבדידות. הניצול מדבר אל מישהו. מישהו לו חיכה זמן רב מאד.
דורי לאוב

דירת יוקרה בחיפה. סלון פתוח לנוף, מולנו פרוש המפרץ. אפשר לדמיין אם רוצים ריח ים קלוש עולה ממרחק. מהמרפסת מחייכים אלינו פרחים בסגול-ורוד-אדום והרבה ירוק סביב, פרחים שרחל מטפחת באהבה.

את רחל ראיתי פנים אל פנים לאחר מסע תלאות טלפוני. שלוש פעמים כמעט נפגשנו אבל יום קודם הריאיון היא ביטלה. לא הרגישה טוב. לאחר שלוש פעמים ידענו שמדובר בדפוס התנהגות מוכר. רחל רוצה להתראיין, רוצה מאד, אבל פוחדת מראיון כמעט עד מוות. היא מבקשת להתראיין, היוזמה הייתה שלה, אבל בזמן אמת היא מקבלת רגליים קרות ודוחה, לא מבטלת, דוחה אותנו לפעם אחרת.

ידענו שעם כל ההבנה לא ניתן להמשיך כך. לא יהיה לזה סוף. הבהרנו לה בעדינות שכל ביטול עולה הרבה כסף. ושלא נוכל לבוא פעם אחרת. ורחל קיבלה החלטה להעז.

 לראיון שלה חיכיתי באופן מיוחד – זו הייתה אישה מגטו ורשה. אולי בשל פרסומו רב השנים. אולי העובדה שמדובר היה בגטו הגדול ביותר, והוא היה רב גוני ותוסס כל כך; אולי סופו הטראגי. אולי החומר הרב שנשאר ממנו, לא יודעת. מי אמר שצריך להיות הגיון. אבל חיכיתי.

גם רחל חיכתה. חיכתה במתח. וגם הבת הגיעה, עדינה, מכווננת לגמרי ורגישה אל אמא שלה באופן שנגע לליבי מאד. הדירה הייתה נעימה ומעוצבת ופתוחה אל הים, ומשם לקחה אותנו רחל אל חוויית ורשה שלה, העיר העשירה, הגדולה והיפה, בירת פולין, שקמה לתחיה מחדש לאחר מלחמת העולם הראשונה, העיר שמהר כל כך נלקחה אל ריבונות אחרת שוב. רחל בת תשע של 1939, היא ילדה שהסיטואציה מוצאת אותה הולכת לבד ברחובות ורשה המופגזת, מחפשת את ביתה של סבתא ואש בוערת מסביב. אצל סבתא היא תפגוש מחדש בהורים ואיתם תשוב אל הבית ברחוב גנשה, הבית שלא בגד ושרד חלקית את אימי ההפצצה. 

אחרי ההפצצות היה שקט. ואז נכנסו הנאצים. רחל לא זכרה הרבה, ומה שזכרה לא סיפרה. זה כמו בתמונות שראית, זה כמו בסרט. זה המשפט עליו חזרה שוב ושוב. לא היו לה המילים לתאר אוירה. לא כל ניצול שואה הוא סופר ומשורר לעת מצוא, למרות שחייו בהחלט נלקחו כמו מספר מתח.

רחל לא זכרה בדיוק את הקמת הגטו, וזה הפליא אותי. הכרתי את המיקום של הבית בו התגוררה, וזה היה בלב הגטו הגדול, (*גטו ורשה הורכב מן הגטו הגדול והגטו הקטן, עם מעבר צר ביניהם) הראשי, שוקק החיים – היא לא יכולה היתה להיות מנותקת מכל זה!!

תוך כדי הריאיון יכולנו כבר לתת יחד הסבר חלקי לזיכרון היחסית שטוח שהביאה איתה, מן חוויה מתמשכת ללא תמורות וללא זעזועים משמעותיים – בדיוק העובדה הזו, הרחוב בו התגוררה, שמרה עליה ועל זיכרונותיה במין יציבות רגשית וחלקה. עצם זה שגרה ברחוב גנשה, שנכלל ברחובות הגטו, עוד מלפני המלחמה, שמר עליה מהטלטול הקיצוני של המעבר הכפוי למקום מגורים אחר. זאת בנוסף לנזק הגדול שארע לדירה מן ההפצצות, מה שהשאיר עבורם שטח קטן למגורים, מה שתרם מן הסתם למניעת כניסת זרים נוספים לחיות איתם באותו הבית. כלומר- חייה המשיכו להתנהל פחות או יותר במסגרת של שיגרה אחידה שהופרה רק מחוץ, לא מבית, דבר שהשפיע על זיכרונותיה של ילדה צעירה בת תשע: היא פשוט לא ידעה בדיוק מתי ברצף זיכרונותיה הוקם הגטו, ומה באמת קרה סביב התהוותו.

על רחובות הגטו לא סיפרה. לא ידעה איך. ”’מה שראית בתמונות – זה בדיוק ככה היה’’. היא ראתה רעב ברחובות. היא ראתה גם מוות מרעב. אני יודעת שכן. במיקום הזה אי אפשר שלא. היא אישרה. היא ראתה. אבל היא אף פעם לא הייתה רעבה בגטו. להורים היה עסק של טקסטיל טרם המלחמה, ובגטו עדיין נותרו להם חומרי גלם לסחור בהם ולהאכיל את ביתם היחידה. מחסור באוכל שהוברח מבחוץ, זו לא הייתה הבעיה בגטו ורשה. אבל האוכל הזה, הלא רשמי, שלמעשה עליו נשענה תזונתם העיקרית של יושבי הגטו, היה כל כך יקר. האנשים שלא שרדו בו בגלל רעב, היו יהודים שידם לא היתה משגת. אנרגיית החיים התמקדה אז בלהשיג אוכל, ותרופות, ובכסף לקנות אותם.

האירוע המרכזי והטראומטי בחיי הגטו הזה היה הגירוש הגדול לטרבלינקה, הגירוש שהחל בתשעה באב 1942 – תש’’ב; הגירוש בו אבדו רוב יהודי הגטו. האירוע הזה, בו נלקחו אלפי יהודים מידי יום, נמשך עד ליום כיפור 1942 – תש’’ג. אל פנינה הוא הגיע ב'אקציית הדוד', האקציה בה עמדה עם הוריה בחברת המוני אנשים נוספים, שחיכו יומיים במתחם מוגדר ממנו לא הייתה יציאה. אנשים קיבלו בו מספרים ירוקים וחומים. רק בעלי המספר הירוק יזכו בחיים. כמה אנשים כאלה היו, באחוזים, מכולם? נשאיר לכם לנחש. אין צורך בדמיון פרוע; הרוב לא יזכה בחיים. 

את הסיטואציה הזו רחל זכרה. במילותיה השקטות ונטולות הדרמה תיארה את ההורים, מסתודדים עם מכר בעל השפעה. בסוף הדיון השקט רחל מקבלת, כמו ההורים, מספר ירוק. לי נותר רק לדמיין את האירוע הדרמטי בו נלחמים ההורים על חיי ביתם. ילדים לא היו מועמדים למספרים ירוקים. לילדים נועד גורל אחר. ומה יעשו הורים לילדה בת שתים עשרה, שכל חטאם הוא שרוצים להשאירה בחיים. מה נאמר שם? מה הובטח? מה באמת התרחש שם, בקרב הבלתי אפשרי על המספר הירוק? רחל לא ידעה לספר, ובדיוק כך נראים סיפורי ניצולים – ילדים. את הסיפור הגדול לקחו ההורים איתם, הילדים נותרו מוגנים מפניו. עד הרגע האחרון ניסו הורים להגן. 

מה יש אם כן לניצול – ילד לספר?  מה חשיבות עדותו, מבחינה היסטורית ומשפטית, כאשר הוא בא לספר את קורת חייו, בסיפור קטוע וחלקי, לעיתים בפרשנות הפוכה לחלוטין ממה שבאמת היה שם, ללא רצף זיכרונות כרונולוגי, וללא יכולת הבנת הקשרים מלאה?

אז זהו, שזה בדיוק הסיפור. הסיפור הוא שואת הילדים. הסיפור הוא איך עשקו ילדות. הסיפור הוא סיפור ילדי של טראומה קיצונית, גם אם  לא ישמש היסטוריה לספרים. הסיפור הוא הרגש. האובדן. הסיפור הוא ילד שיוצא מן השואה בחוויה שאמא זרקה אותו (מהרכבת…), שאבא נטש (נלקח ע’’י הנאצים. אמא לא סיפרה למה הלך כדי לגונן) שהוא ילד רע (המשפחה הלא יהודית המסתירה העבירה אותו בבהילות למקום אחר לאחר הלשנה. הוא חשב שהם כועסים עליו והוא לא ילד טוב).

האין זו שואה בפני עצמה, שעליה להיזכר דווקא בפורמט כזה של זיכרון ילדי אותנטי??

לאחר 'אקציית הדוד' החל סיפור השואה של רחל לזרום באופן אחר. פתאום הופיעו זיכרונות כרונולוגיים, וכמה בולט היה שהיא החלה לזכור – מאז שנעקרה מן הבית.

'אקציית הדוד' חתמה פחות או יותר את הגירוש הגדול. היא הותירה אחריה שטחי ענק שוממים, וארבעה איים נפרדים בו הורשו עדייו יהודים לנשום ולחיות. רחל עברה עם הוריה למגורי העובדים של שולץ. אז הפכו הוריה לפועלים במפעל (שופ), וזו הייתה זכותם לחיים. רחל הוסתרה באזור המדרגות. היא זכרה את אקציית ינואר, בה הוסתרה עם ילדי עובדים רבים ופתאום שמעו כולם את הנאצים נכנסים למבנה. אותם לא גילו, אבל יהודים מהמפעל נלקחו. ורחל לא ידעה אם ביניהם אבא ואמא או לא, ואסור לצעוק. אסור להרעיש. אבל בסוף האקציה, איזה אושר!! באו אבא ואמא ולקחו אותה איתם.  

ויום אחד הם עזבו את הגטו. אבא אמא והיא. התחושה הייתה שהכל שאלה של זמן. שהגטו לא ישרוד לאורך ימים. כל יהודי חשב על פתרון. הוריה של רחל החליטו לצאת בזהות שאלה. יחד עם אחת הפלאצובקות(קבוצות עבודה שעבדו מחוץ לגטו) הסתננו החוצה יום אחד, ושכרו חדר למגורים לא הרחק מוורשה.

הם עזבו בזמן. זמן קצר לאחר מכן פרץ המרד, ולאחריו סופו הטראגי של גטו ורשה.

הם שרדו, משפחה גרעינית שלמה. אבא אמא ובת. יחד עלו לארץ, יחד בנו את חייהם מחדש בשתיקה.

רחל הייתה על קו התפר. דור ראשון לשואה, אך לא פחות מכך- גם דור שני. כל כך הרבה שאלות היו לה לאבא ואמא על השנים ההן אך היא לא העזה לשאול. הם מעולם לא אמרו דבר.

”’לא דיברו על רגשות אז,’’ היא אמרה לנו, ’’רק היום… זה נושא של היום… ’’

היא סיימה את העדות. שאלתי אותה אם היא רוצה לומר משהו לסיום. חיוך האיר אותה.  ”אני שמחה שהגעתם היום. אני שמחה שעשיתי את זה… אני מרגישה: ש מ ח ה’’!!! 

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il