פרק 77: לא פריירית

"זה לא מה שחלמתי להגיד." ענה לה חזקי.

"בסדר."

"דיני, זה מספיק מסובך גם בלי שנוסיף עוד."

"זה מסובך בטרוף, ולא היינו צריכים להיות במצב הזה."

"אם תגידי לי שוב שלא הייתי צריך להסתיר, אני אסתום את האוזניים."

"אתה באמת צריך להגיד להם שאתה מצטער שהסתרת, חזקי, שאתה מבקש סליחה."

"טוב, שמעתי."

"קשה לך להגיד את זה?"

"קשה לי להגיד הפוך ממה שאני יודע שהוא האמת? כן. קשה לי. קשה לי בעיקר – – רק אתמול היינו בקבר שלה, דיני. אפילו מצבה עוד אין." קולו נשבר. "היא לא הייתה צריכה לגמור את החיים ככה."

"כאילו שרק לך זה כואב."

"לא זה מה שאמרתי."

"אתה כל הזמן מאשים את אבא ואמא."

"לא אמרתי עכשיו שום האשמה."

"לא במילים מפורשות. אבל זה מה שהיה נשמע, כאילו לאבא ואמא יש איזה חלק בזה- – – בזה שטובה נפטרה כך לבד. לא לזה התכוונת?"

"לא התכוונתי להגיד את זה."

"אבל זה מה שחשבת?!"

הוא הסתכל מחלון המונית החוצה, לא מכחיש.

"חזקי, אתה לא יכול לדבר איתם ככה, מרגישים מה שאתה באמת חושב."

הוא הפך את פניו אליה. "ידעתי שלא יצא שום דבר טוב מזה שאני אגיד לאמא. היה אסור שהיא תדע."

משאית חסמה את כביש הכניסה לשכונה. הנהג האט ונתן בשניהם מבט בוחן דרך המראה.

"אני באמת לא יכול לדבר איתם." אמר חזקי.

"חזקי, אבא ואמא לא היו אשמים בכלום." היא ענתה בקול נמוך יותר.

"הם היו אשמים בזה שטובה התגלגלה ברחוב."

"חזקי!!!"

"את זוכרת שהיא עזבה את הבית. נכון?"

"ברור!"

פניו של אחיה היו עיקשות. "את יודעת לאן היא הלכה?"

"לחנה, בהתחלה. חנה הזמינה אותה."

"חנה לא הזמינה את טובה." אמר חזקי. "חנה הסכימה לקבל את טובה לבית שלה, אחרי שאמא אמרה לה להסתלק מהבית."

"חזקי, אם אמא אמרה לטובה ללכת מהבית, זה אומר ש– "

"אחרי שטובה עזבה את הבית." הוא תקן את המשפט שאמר, נרגז. "לא משנה כרגע למה טובה עזבה. נגיד שהיא בכלל הייתה אשמה בהכל, נגיד אפילו שהיא הלכה סתם בלי שאמא אמרה לה כלום. נגיד שהיא עזבה את הבית כי התחשק לה, ושהיא הלכה לחנה כי התחשק לה, בסדר? לא על זה אני מדבר, אלא על מה שקרה אחר כך. יום למחרת, בבוקר, אבא התקשר להורים של חנה."

"ברור שהוא התקשר. כי הוא חפש את טובה. הוא לא ידע איפה היא ישנה בלילה."

"ואחרי שנודע לו שהיא הייתה שם, הוא התקשר לסמינר."

"גם עם זה יש לך בעיה? אבא רצה שחנה תפסיק להשפיע על טובה, והוא צדק."

"חנה לא הייתה הבעיה של טובה."

—

קצת גשם עדיין יורד, כשהיא חוזרת מבית הספר יחד עם חיהל'ה, וזה כיף. חיהל'ה מחזיקה מטריה, אבל דיני בת השש וחצי נהנית להרגיש את הטיפות מרטיבות לה את הפנים. שלולית גדולה ממלאה את המדרכה כמעט מצד לצד, דיני נכנסת לתוכה עם המגפיים.

'אל תשפריצי' מתרגזת חיהל'ה.

'תתרחקי. שלא יתיז עליך.'

דיני משכשכת את רגליה במים. הפסיעות שלה יוצרות כמו גלים שמתחילים ממנה ומסתיימים בקצה השלולית.

'הילקוט שלך יתרטב' מזהירה אותה חיהל'ה.

'אני לא משפריצה כזה גבוה.' עונה דיני. אמא שלה לא קפדנית כמו אמא של חיהל'ה. במפורש היא אמרה שהיא מרשה לה להכנס לשלוליות, ורק לשים לב לא להתלכלך מבוץ.

שתי בחורות עומדות בתחנה הסמוכה. אחת נמצאת בפנים, בתוך התחנה. לא ממש רואים אותה, בגלל שהזכוכית של התחנה מלאה במודעות. ואילו השניה – היא מחזיקה מטריה כתומה פתוחה, יש לה שער מפוזר שעובר את הכתפיים, והיא עושה 'בלון' עם המסטיק שיש לה בפה.

דיני נעצרת באמצע השלולית כשהיא קולטת מי היא.

'אל תהיי פריירית.' אומרת הבחורה עם המסטיק לבחורה שעומדת בתוך התחנה. "זכותך לשמוע איזה דיסקים שאת רוצה. תגידי את זה לאמא שלך. את כבר לא תינוקת.'

חיהל'ה הולכת לפני התחנה, ליד הבחורות.

דיני יוצאת לאט מהשלולית.

'תגידי את לאמא שלי.' היא שומעת את טובה עונה, מתוך התחנה.

'את באמת פריירית.' עונה חנה, החברה החדשה שלה.

כשחנה באה אליהם הביתה, השיער שלה אסוף לקוקו. היא לא רוצה שאמא תדע איך היא באמת.

דיני עוצרת בהיסוס. היא רוצה לפגוש את טובה, אבל לא עם חנה.

היא מחליטה לעקוף את התחנה מאחור.

"הי, דיני!" אחרי שהיא עוקפת וממשיכה מהר ללכת, היא שומעת את חנה קוראת בהפתעה מאחוריה. "טובה, הנה דיני."

"דיני!" טובה קוראת גם היא.

דיני מסתובבת אליהן.

"מה נשמע?" שואלת טובה. "וואו, את ממש מתרטבת. למה אין לך מטריה?"

"כיף לי ככה." עונה דיני, קצת נבוכה מחנה.

"ילדה בדרנית." חנה מחייכת.

"זכותה." מגינה עליה טובה.

קו שישים ושתיים עוצר בתחנה. חנה פונה לדלת הקדמית, וטובה אחריה. מבטה פוגש בזה של דיני. "אל תגידי לאמא שנסעתי עם חנה." היא אומרת לדיני. "את שומעת? תזהרי לך אם כן!"

—

"אתה יודע בכלל מי זו חנה?" אמרה דיני לחזקי. "היא בקושי חרדית, גם היום."

"את מכירה אותה?"

"אמא ספרה לי שהיא פגשה אותה לפני כמה שנים, וראו עליה שהיא לא חרדית, אבל אני זוכרת אותה גם מאז. היא השפיעה חזק על טובה."

"זה לא נכון, הבעיות לא התחילו ממנה. טובה התחברה עם חנה, כי היא כבר השתנתה בעצמה. לא היה לה מה לעשות בכיתה. חנה הבינה אותה, יחסית, והיא גם התייחסה אליה יפה. טובה קצת נרגעה כשהיא הייתה איתה. זאת הייתה חברות טובה בשבילה. טובה הייתה -"

"חברים?" הנהג הסתובב אליהם.

המונית לא נסעה.

"אתם רוצים להשאר כאן?" שאל הנהג. "מצידי זה בסדר."

חזקי מצמץ. "מה?"

"אתם לא רוצים לרדת?"

מבעד לחלון נראתה הכניסה לבנין ההורים. הם הגיעו.

"כשטובה עזבה את הבית, חנה הסכימה לארח אותה." אמר חזקי כששניהם ירדו למדרכה. "למחרת התקשרו מהסמינר לאמא של חנה, ונזפו בה קשות. אמרו לה שחנה מושעית לשבוע, ושאם יקרה שוב דבר דומה, היא תסולק לצמיתות."

"חזקי, אתה ראית פעם את חנה? שמעת אותה? היא הכניסה לטובה מושגים, היא השפיעה על ההתנהגות שלה. אתה לא יודע על מה אתה מדבר!"

"תקשיבי למה שאני אומר, דיני. בגלל שאבא התקשר לסמינר להתלונן, חנה נהייתה מסומנת. היא גם ככה לא הכי התאימה, וברגע שהיו תלונות עליה, שהיא כאילו מדרדרת בת ממשפחה טובה, אז היא נהייתה 'שרופה' בסמינר."

מילותיו הסתובבו מעל ראשה כששניהם נכנסו לבנין.

דיני החזיקה במעקה. "למה בעצם אנחנו מדברים עכשיו על חנה?"

"כי אמא שלה נפגעה וכעסה ולא הסכימה שטובה תשאר אצלם יותר. אז באותו יום טובה עזבה, ואז היה הלילה הראשון שלה ברחוב."

"תדבר בשקט." היא אמרה לו. אולי הדלת של ההורים פתוחה בקומה שמעליהם, אולי הם עלולים לשמוע. "הזוי איך שאתה בטוח בעצמך, כאילו אתה באמת יכול לדעת כל דבר רק דרך מה שטובה ספרה לך. אני זוכרת את חנה, אני זוכרת שהיא הייתה באה אלינו, עוד בהתחלה. לפני שטובה ממש התחילה להדרדר. הכל התחיל ממנה."

"את כן יכולה לדעת הכל? היית רק ילדה."

"גם לילדה יש עינים ואוזניים. אני זוכרת את חנה. אני זוכרת דברים שהיא אמרה, אני זוכרת מילים שטובה למדה ממנה. ראו שהיא משפיעה עליה."

חזקי נעצר מול הדלת הסגורה של בית ההורים והסתכל בה. חשש ואין אונים בפניו.

הם היו צריכים לדבר עכשיו  על מה לומר להורים, אם כבר.

"תזהר לפחות שהם לא ירגישו שאתה ככה מאשים אותם." היא אמרה לחזקי.

"את ממש בטוחה שאני צריך שתזהירי אותי."

"חזקי, אף אחד לא אמר לטובה להיות ברחוב." היא לחשה. איך אחיה אימץ לעצמו את ההאשמות שהוא שמע מטובה! "אתה מאשים את אבא שכאילו בגללו טובה עזבה את הבית של חנה ולא היה לה איפה להיות, אבל היא הייתה יכולה פשוט לחזור הביתה!"

הדלת שלפניהם נפתחה. אבא עמד שם.

"אמא אמרה שהיא שומעת שנמצאים בחוץ." הוא אמר, קולו עצור. "תכנסו."