לא נקראתי – פרק שני

הערב למען ילידי בוגוטה היה מאורגן עד הפרט האחרון. משקאות בייצור עצמי, בגדים טקסיים, מוזיקת תופים רעשנית במיוחד ומעל הכל, האנשים.

מסתבר שחברי השבט ישן ניחנו כולם באותו אופי מקסים, זורם ומקבל – כמו אמנדה.

הם קיבלו אותה בתשואות וחיוכים. תוך דקות מצאה את עצמה לבושה במין חצאית קש מחרוזת עץ וצמידי זהב כבדים. "זה לא זהב אמיתי," קרצה אמנדה, "אבל זה עוד יהיה, המאבק שלנו יצליח בסוף כדאי לך להצטרף עכשיו. הצד המנצח לא אוהב את מסתפחי הרגע האחרון. הוא רוצה שייכות עוד קודם".

כל הלילה היא צעקה סיסמאות והניפה שלטים. לאחריו הם יצאו בשיירה ארוכה חזרה לוושינגטון. לאורך הדרך הם צפרו, הרכבים שלהם, צבועים בשלל צבעים, משכו את עיניהם של עוברי הדרך, רי'צי הוציאה את ראשה מהגג הנפתח וצחקה מול הרוח החזקה, וכך היא צולמה על ידי צלם עיתונות צעיר, בחורה לבנה עם שיער אדום וביגוד מסורתי בתוך קהל שחומי עור שבטיים. צוחקת אל הבוקר.

הדירה קיבלה אותה חשוכה וקרירה, יום החופש שלה היה ארוך ומספק, היא כשלה פנימה והשתרעה על פופ ענק, מתוך דמדומי העייפות היא נשאבה אל זכרונות עבר, ימים רגילים של אבא אמא חברות, התיכון בליקווד ופורים. התחפשתי לאינדיאנית, תחפושת מוצלחת, אף אחת לא תבין מאיפה השגתי את החצאית הזו… חחרררשששש….. הרימה ראש. הפלאפון שלה, הוא מצלצל? אולי הם מתקשרים? במוח הולם מההנגאובר זחלה למטבח.

כלום.

ממש כלום.

הם לא ניסו לתפוס אותה כשלא הייתה.

בטח התייאשו מזמן, מהבת הפוקרת ועוכרת הדת שלהם.

דמעות שיכורים צפו בעיניה, אבל אני לא! אני לא! אני לללל…… חחחחררררררששששששש

הפעם היא ישנה עד הלילה.

כדי לקום, לבלוע ארבעה כדורי אספירין, למוסס אחד נוסף בשארית כוס מים.

כדי לסמן.

איקס נוסף.

גם היום הם לא התקשרו.

אף אחד.

קישור לפרק קודם:

לא נקראתי – סיפור קצר בהמשכים – פרק 1

אשמח לתגובות,

ציבי כהן.

(את הסיפור כתבתי מנסיוני עם נוער מתמודד)