האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

הפעם הראשונה בה ראיתי אותה הולכת

בתיה

נעלי תינוק

"עשינו לך הפתעה"!

הם מתפרצים אלי כולם מבעד לווילון הוורוד גאים במעשה ידיהם:

"שירה הולכת לבד!!!"

"אתמול לימדנו אותה כל אחרי הצהריים", מספר אברימי, "מאיר אמר שחייבים".

אני מחבקת אותם, את כולם, עוטפת בחיבוק מגונן את שירה שהייתה עד אתמול תינוקת,

 ופתאום היא אחות גדולה…

"זאת התינוקת החדשה?"  שואל חיים. "היא גם בת נכון? רואים, היא לא זזה…"

 היגיון של בן 3 וחצי…

"גם אתה לא זזת כשהיית קטן, ככה זה תינוקות" מאלף אותו מוישי בינה.

 "למה חייבים שהיא כבר תלך?" אני שואלת את מאיר בשקט, הוא מסמיק קצת ואומר לי:

"לפני כמה שבועות אמרת לאבא ששירה עדיין לא הולכת, ואת כבר לא יכולה 'לסחוב' אותה,

(טוב לדעת שהוא שמע גם את זה…)

 ואז אתמול בבוקר כשאבא סיפר לנו שנולדה לנו תינוקת הבנתי, את לא יכולה לסחוב שתי תינוקות,

וחוץ מזה, היא גם גדולה כבר, בת שנה ושמונה חודשים, התינוקת של השכנים נולדה המון אחריה והיא כבר הולכת"…

אני מחבקת את הרצינות שלו, של ילד בן 9, את האחריות של הילד הבכור, שומעת תיאורים מתלהבים איך העמידו אותה ליד הקיר, איך פיתו אותה עם "איגלו" לפסוע צעד אחד ועוד אחד.

"גם הלבשנו לה את הנעליים שקנית לה, הראית לנו בשבוע שעבר"…

 טוב, זה היה התקף 'קינון' אמיתי. הלכתי לרענן את מלאי המכנסיים בבית, קניתי לשירה עוד שלוש חולצות בזיל הזול – מבצע של סוף עונה, כן, אני עדיין מחליפה לה כל הזמן חולצות.

 ואז ראיתי את הנעליים. ספורט קטנטנות, לבנות, עם הסמל של NIKE בוורוד ותכלת,

 ולא עמדתי בפיתוי…

"זה לא נעליים של צעד ראשון" אמר לי המוכר. 

"לא נורא", אני עונה, "אולי זה ייצב לה את ההליכה".

"אין לי במידות קטנות, מתחיל רק ב-21"

 אז מדדנו לה, וקניתי בסוף  מידה 22, וכשהיא עמדה ליד הספסל בחנות והמוכר ראה פתאום את הגובה,

 הוא אמר בשקט: "אה, היא לא כל כך קטנה, ואל תדאגי" – ניסה לנחם – "אבל כולם הולכים בסוף"…

 האמת שלא כולם,

 אבל לא משנה כי נמאס לי לדאוג.

 והרופא ילדים צוחק עלי כאילו אני מחפשת בעיות:

"לא כל הילדים הולכים לפי הספר, תני לה את הזמן, היא מתפתחת כל הזמן,

 לאט אמנם, אבל מתפתחת"…

 אני מורידה את שירה לרצפה,

 רואה במו עיניי איך היא צועדת שלוש פסיעות מהוססות לכיוון העריסה, מנסה להבין ממה כולם מתרגשים…

 היא כל כך חמודה עם הנעליים!

 מוישי מצייץ פתאום "הוצאתי לאבא את המכנסיים הוורודות שלה, שיתאים לנעליים".

החולצה כבר רטובה. 

"לא נורא", אומר בעלי, "יש עוד חולצה בתיק. אני יודע שלא כדאי להלביש לה נעליים כל כך מוקדם, אבל הם ממש ביקשו והתרגשו".

שירה פתאום הולכת שוב, חוזרת אלי, ואני רואה במו עיני שצדקתי.

"תסתכל", אני אומרת לו בשקט, "זה באמת מייצב לה את ההליכה"…

ככה ראיתי את שירה הולכת לראשונה.

"אמא, עם איזה נעליים אני אלך לסמינר?"

 שירה שואלת אותי לפני מספר שבועות,

 ואני נופלת להסבר מפורט על ההבדלים בין התקנונים של הסמינרים השונים –

עם שרוכים או בלי, סוליה לבנה או לא, כן מותג, לא מותג— 

"ואמא, אדידס זה מותג? כי הבת של השכנים הולכת, אבל אולי זה מותר בסמינר שלה, כי הסוליה שלה לא ממש עבה…"

כששירה היתה בת תשע, המרפאה בעיסוק זיהתה שמתחילה לה עקמת, והפנתה אותנו דחוף לפיזיותרפיסטית. "מה, היא עם סנדלים??? "- הזדעזעה הפיזיותרפיסטית שלבשה בעצמה סנדלים, וחצאית, מתחת לשמלה ושתי מטפחות כרוכות…

"היא חייבת נעלי ספורט, טובות, עם שרוכים ותמיכה מקסימלית, זה ייצב לה את ההליכה".

זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי איך החוש האימהי לא מאכזב.

לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com

4 Responses

  1. את כותבת ממש מרתק,
    כתבת כבר מה בעצם יש לשירה? או שזה יובא בהמשך?

  2. אני כל כך מתחברת לתיאורים שלך כי היא מזכירים לי את מה שאני עוברת כרגע עם הקטן שלי בן ה5. הסיפור שלנו שונה אבל כל סימני השאלה האלו שמצטרפים, ונסיונות ההרגעה מסביב…
    אנחנו עדיין בשלב הגישושים באפלה, אין אבחנה מדוייקת, לא יודעת אם פעם תהיה.
    איך גיליתם בסופו של דבר מה בדיוק יש לשירה? עשיתם צ'יפ גנטי/אקסום?

  3. בתיה יקרה,את אמא אמיצה
    למרות הנסיון המשפחתי יצאת עם אומץ לשתף,ובאמת לא משנה השמות והזיהוי.
    אבל דבר אחד אני רוצה לחזק בך ובכל אמא בישראל,לאן שתגיעי בכל מקום בארץ או בחו’’ל,ותתחילי שיחה סתמית עם נשים,תראי שלכל אחד יש ’’בעיה’’ כזו או אחרת עם מישו מילדי הבית.ולא ממקום של צרת רבים חלילה רק שאת יצאת לשתף את הקושי,לתת מידע שמותר לכל אמא לדעת כי תמיד טוב לשמוע,אולי זה יעזור למישו באיזו שהיא שלב.
    והאומץ הזה לשתף יכול להביא כוח,יכול לתת לעוד נשים כוח לשתף ועל זה יכול להביא תועלת לטיפול,זו מגיבה,זו תיתן עיצה מנסיון,זו תכתוב שם של רופא/מטפל/יועץ.
    אמהות יקרות;
    הסתרה ,הדחקה יכול להביא חוסר טיפול עד כדי איחור הרכבת וטוב יום לפני.
    הסיבה שאצלינו בציבור פחות משתפים זה בגלל שלא ידעו ולא יזיק בשידוכים.
    שמעתי פעם שאשא נכנסה לאדמור מבעלזא שליט’א,וביקשה ברכה על הת שהיא מוגדרת עם קשיי למידה ,ומבית הספר ביקו ,והמליצו שהילדה תיכנס לכיתה קטנה,סוג של חינוך מיוחד ושם תפתח יכולות שמצויים בה עם נשות מקצוע.
    והיא פוחדת כי זה יזיק לילדה בשידוכים,תבינו ילדה בת 7 או 8.
    מה ענה האדמו’’ר:’’קודם שיהיה עם מי לגשת בשידוכים’’
    כלומר טפלו ותעשו הכל שיצמח מהילד/ה מה שה’ הועיד עבורה,ואח’’כ הקב’’ה לא שוכח את ההשתדלות,והתוצאות והנחת יגיעו גם כן
    בהצלחה בשליחות לכל אמא גיבורה

  4. אתן מרגשות אותי מאוד עם התגובות שלכן!!!
    גם פה וגם במייל
    זו היתה החלטה מאוד לא פשוטה להחליט לצאת עם הסיפור החוצה…
    אבל הקב"ה אימן אותי,
    ואת הגנים הפולניים של "פאסט נישט" ו "מה יגידו" או כמו שכתבת " מה יהיה עם שידוכים?"
    אני גם ככה לא מאמינה בהסתרות
    אבל גם אם רציתי לא הייתה לי ברירה…
    תודה לכן שאתן שותפות למסע שלנו,
    תודה על האהבה והמשוב החם
    והטור הזה באמת מוקדש באהבה ובהערכה אין קץ!!!!
    לכל האמהות שמגדלות את ילדיהם ה"רגילים" וה"לא רגילים"
    באהבה ובמסירות שאין לה גבולות
    שמתמודדות עם עומס פיזי, וריגשי
    שבונות בכל יום מחדש תמונת חיים מושלמת עם כל מה שלא מושלם

    אתכן,
    בתיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

אבא באוטו יוקרה, אמא מנקה

יהודית רובינשטיין, גרפולוגית

שרשרת ברזל

רצוף אהבה

רצוף אהבה, פרק ראשון – העיניים של שירה

בתיה

חלות

יושבת רגע

לאפות חלות או להיות עם הילדים?

שבי

הגדה של פסח

פסח טעים מרכיבים טבעיים בלבד!

חוי לב