הפעם הראשונה בה ראיתי אותה הולכת

"עשינו לך הפתעה"!

הם מתפרצים אלי כולם מבעד לווילון הוורוד גאים במעשה ידיהם:

"שירה הולכת לבד!!!"

"אתמול לימדנו אותה כל אחרי הצהריים", מספר אברימי, "מאיר אמר שחייבים".

אני מחבקת אותם, את כולם, עוטפת בחיבוק מגונן את שירה שהייתה עד אתמול תינוקת,

 ופתאום היא אחות גדולה…

"זאת התינוקת החדשה?"  שואל חיים. "היא גם בת נכון? רואים, היא לא זזה…"

 היגיון של בן 3 וחצי…

"גם אתה לא זזת כשהיית קטן, ככה זה תינוקות" מאלף אותו מוישי בינה.

 "למה חייבים שהיא כבר תלך?" אני שואלת את מאיר בשקט, הוא מסמיק קצת ואומר לי:

"לפני כמה שבועות אמרת לאבא ששירה עדיין לא הולכת, ואת כבר לא יכולה 'לסחוב' אותה,

(טוב לדעת שהוא שמע גם את זה…)

 ואז אתמול בבוקר כשאבא סיפר לנו שנולדה לנו תינוקת הבנתי, את לא יכולה לסחוב שתי תינוקות,

וחוץ מזה, היא גם גדולה כבר, בת שנה ושמונה חודשים, התינוקת של השכנים נולדה המון אחריה והיא כבר הולכת"…

אני מחבקת את הרצינות שלו, של ילד בן 9, את האחריות של הילד הבכור, שומעת תיאורים מתלהבים איך העמידו אותה ליד הקיר, איך פיתו אותה עם "איגלו" לפסוע צעד אחד ועוד אחד.

"גם הלבשנו לה את הנעליים שקנית לה, הראית לנו בשבוע שעבר"…

 טוב, זה היה התקף 'קינון' אמיתי. הלכתי לרענן את מלאי המכנסיים בבית, קניתי לשירה עוד שלוש חולצות בזיל הזול – מבצע של סוף עונה, כן, אני עדיין מחליפה לה כל הזמן חולצות.

 ואז ראיתי את הנעליים. ספורט קטנטנות, לבנות, עם הסמל של NIKE בוורוד ותכלת,

 ולא עמדתי בפיתוי…

"זה לא נעליים של צעד ראשון" אמר לי המוכר. 

"לא נורא", אני עונה, "אולי זה ייצב לה את ההליכה".

"אין לי במידות קטנות, מתחיל רק ב-21"

 אז מדדנו לה, וקניתי בסוף  מידה 22, וכשהיא עמדה ליד הספסל בחנות והמוכר ראה פתאום את הגובה,

 הוא אמר בשקט: "אה, היא לא כל כך קטנה, ואל תדאגי" – ניסה לנחם – "אבל כולם הולכים בסוף"…

 האמת שלא כולם,

 אבל לא משנה כי נמאס לי לדאוג.

 והרופא ילדים צוחק עלי כאילו אני מחפשת בעיות:

"לא כל הילדים הולכים לפי הספר, תני לה את הזמן, היא מתפתחת כל הזמן,

 לאט אמנם, אבל מתפתחת"…

 אני מורידה את שירה לרצפה,

 רואה במו עיניי איך היא צועדת שלוש פסיעות מהוססות לכיוון העריסה, מנסה להבין ממה כולם מתרגשים…

 היא כל כך חמודה עם הנעליים!

 מוישי מצייץ פתאום "הוצאתי לאבא את המכנסיים הוורודות שלה, שיתאים לנעליים".

החולצה כבר רטובה. 

"לא נורא", אומר בעלי, "יש עוד חולצה בתיק. אני יודע שלא כדאי להלביש לה נעליים כל כך מוקדם, אבל הם ממש ביקשו והתרגשו".

שירה פתאום הולכת שוב, חוזרת אלי, ואני רואה במו עיני שצדקתי.

"תסתכל", אני אומרת לו בשקט, "זה באמת מייצב לה את ההליכה"…

ככה ראיתי את שירה הולכת לראשונה.

"אמא, עם איזה נעליים אני אלך לסמינר?"

 שירה שואלת אותי לפני מספר שבועות,

 ואני נופלת להסבר מפורט על ההבדלים בין התקנונים של הסמינרים השונים –

עם שרוכים או בלי, סוליה לבנה או לא, כן מותג, לא מותג— 

"ואמא, אדידס זה מותג? כי הבת של השכנים הולכת, אבל אולי זה מותר בסמינר שלה, כי הסוליה שלה לא ממש עבה…"

כששירה היתה בת תשע, המרפאה בעיסוק זיהתה שמתחילה לה עקמת, והפנתה אותנו דחוף לפיזיותרפיסטית. "מה, היא עם סנדלים??? "- הזדעזעה הפיזיותרפיסטית שלבשה בעצמה סנדלים, וחצאית, מתחת לשמלה ושתי מטפחות כרוכות…

"היא חייבת נעלי ספורט, טובות, עם שרוכים ותמיכה מקסימלית, זה ייצב לה את ההליכה".

זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי איך החוש האימהי לא מאכזב.

לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com