האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

צלמת מתל אביב ומראיינת מבני ברק בהוד השרון

מירי קרון, יד ושם

עמית מחכה לי ברכב. כביש תל אביבי סואן נושק לתחנה המרכזית בתל אביב. שעת בוקר ערנית. אני אחרי שני אוטובוסים. נוסעים.

הוד השרון מקדמת אותנו שקטה ומנומנמת משהו. אנו נוסעות לשכונה נוסטלגית, ומסביב, הכל כאילו מאט. הבית כבר נראה, צמוד קרקע בעל מראה כפרי, מוקף עצי ברוש מרשרשים חרישית. כשאנו עומדות לצאת מן הרכב מפר צלצול רם את השקט. על הקו אבנר, רכז הצלמים. קולו ממלא את חלל הרכב. "קבעו לך ראיון המשך עם  שרה לוי  בבת ים, ליום רביעי"? עמית מאשרת.  אבנר שותק לכמה רגעים. "היא נפטרה". עמית מחווירה. "זה לא יכול להיות. היינו אצלה בשבוע שעבר. הכל היה בסדר…"   אנחנו יוצאות מן הרכב. מוציאות את ציוד הצילום של עמית. מתקדמות בשתיקה אל הכתובת.

בית חדש. אנשים אחרים. סיפור אחר.

בבית מחכות לנו שלוש: רוזי, בת תשעים! ניצולת שואה. אליה הגענו, בעצם. גם בתה בבית, והנכדה. כולן נעימות מאד. נעים להיות בבית הזה.

רוזי לקחה שני כדורי אופטלגין  מראש, בבוקר. זו הפעם השניה בלבד בה היא עומדת לספר את סיפור חייה.   הפעם הראשונה לא הייתה מוצלחת כל כך. היא ניסתה לספר לבן. אבל הוא אמר לה "אמא, אתם הלכתם כצאן לטבח". מאז לא סיפרה רוזי יותר דבר.

כעת, שנים רבות אחר כך, טענת כצאן לטבח אינה רלוונטית יותר. והשנים עברו, ורוזי רוצה לספר. שני כדורי אופטלגין ולילה ללא שינה מאחוריה, ואנחנו באנו לכאן לשמוע.

אנחנו זוג מצחיק, עמית הצלמת ואני. היא רזה וגבוהה, ואני רזה ונמוכה, מה שיוצר את הרושם של שני עמודי חשמל בגבהים משתנים בהחלט. היא תל אביבית טיפוסית, ואני בעלת מראה טיפוסי מאד, אבל בני ברקי דווקא, מה שכמובן  גורם למסתכל במקרים מסויימים להביט בנו לעוד כמה שניות ארוכות כדי להבין את התמונה טוב יותר. אבל אנחנו צוות לכל דבר ועניין, ואנחנו חברות, נוסף על הכל, וכשעמית מארגנת את החדר לצילום, אני יושבת עם רוזי להכרות ראשונית פנים-אל-פנים. כבר שוחחנו בטלפון, אבל עכשיו מגלה עלי רוזי דברים חדשים.

"את יודעת", היא אומרת לי כממתיקה סוד, "אני רוצה להראות לך משהו". ממעטפה ישנה ושמורה היא שולפת שני תצלומים בחרדת קודש. שתי תמונות. אבא ואמא. לא תמיד יש תמונות. זה לא מובן מאליו שהן שרדו. לתמונות הללו יש ערך רגשי עצום. עבור אנשים שעברם נחרב לחלוטין, לעיתים זהו קשר ממשי יחיד  אל העולם ההוא.  וכשאני מסתכלת בתמונות אני לא מאד מופתעת לגלות את החזות האורתודוקסית כל כך של ההורים. "את רואה?" היא שואלת, כמו רוצה לוודא שלא פספסתי, "את רואה מי היו אבא ואמא שלי?"

ראיתי. 

הראיון מתחיל. רוזי מדברת אלי. בתה יושבת בצד, ועל רצפת הפרקט בצד השני יושבת הנכדה ישיבה מזרחית. הן מקסימות. הן תומכות. הן לגמרי איתנו. אבל כשרוזי אומרת "שלשידס" אין דרך בעולם שהן תוכלנה להבין על מה היא מדברת. וכשהיא מספרת על בית ברוך ילדים והווי שבתות וחגים, היא מדברת רק אלי. וכל כך טוב לה שאני מכירה את המושגים , שבשבילה מייצגים את העולם ההוא שאיננו. היא לא צריכה לעצור ולהסביר את ההווי והמנטליות. שתינו-היא שם, בטרנסילבניה של אז, ואני פה בארץ ישראל – נולדנו לאותו סוג אווירה ובית. גם לאבא שלה היו ספרי הקודש בסלון, גם הוא יצא לוותיקין בבוקר, השתתף בשיעור יומי ולמד כל ליל שבועות, אמא הפכה את הבית בניקיון לפני פסח וגם אותה חינכו לאני מאמין ולחכות לביאת המשיח….

בת שש עשרה הייתה רוזי כאשר נחרב הכל, ואחרי ליל סדר אחרון בבית הגיעה לאושוויץ ושום דבר ממה שידעה והכירה לא חזר להיות כשהיה.

וכשהיא מדברת, הניגוד בין "שם" לכאן, היום צף ועולה למולנו. שלשידס. חגים. שבת. מה קרה שם, בקו התפר, שנחסם באופן כה הרמטי בפני הדור הבא. 

מה אומרים על מציאות שבאה והופכת ולא מותירה אבן על אבן מכל מה שידעה על העולם ועל כללי המשחק הפשוטים של החיים; מה עשתה כאשר כל שהיה לה התאייד כמו היה רק חלום לא ממשי, ונמחקו תפיסות חיים פשוטות של יציבות, הגיון, צדק, אהבה וגם אבא ואמא, חברות, נעורים, לימודים ועתיד. הכל הכל איננו, הכל הכל לא קיים, ובתום שנה גורלית- יצאה אל עולם ריק ואחר להתמודד בו לבדה.

היא הייתה אז בת שבע עשרה, בעולם בו התפרקה כל מסגרת שידעה והכירה. ובחיים האחרים שמעבר למחנות הריכוז, בדרכה אל החופש, ואחר כך, אל ארץ ישראל – חיכה לה דווקא קיבוץ עין חרוד.

–במהלך דרכי המקצועית שמעתי דעות של קולגות שטענו, שחלק מניצולים עזבו את הדת בגלל גודל השבר ומשבר באמונה, הם סברו שאחרי אושוויץ ניצולים אלו בחרו במודע שלא להאמין יותר. אבל תחושתי היתה תמיד שהם לא נתנו את הדעת על צעיר ממשפחה אורתודוקסית, לא בנוי עדיין, עולמו הפנימי לא שלם, בעידן של התפרקות כל מסגרת משפחתית, קהילתית ורוחנית; במצב של שבר אישי ונפשי שאין להכיל, כשהוא תלוש וכמה עד כאב להשתייך – שנקלט במסגרת משקמת חילונית. 

מה  לא עשו אותם צעירים עם מספר תחת השרוול כדי להיקלט. באיזו מהירות למדו עברית והסתירו את שפת אמא. איזו אנרגיית חיים השקיעו כדי להיות דומים. להיות "צברים". כמה פעמים עמדו מול ההטחה ההיא, האופנתית ומלאת הבורות של "הלכתם כצאן לטבח" בלי יכולת לענות דבר. כמה השתיקו אותם נערים את קולם הפנימי.

וכהוכחה שקטה לאותו קול מושתק, לחווייתה הפנימית שלה לא נתנה כל ביטוי חיצוני מאז ואולי עד היום, רגע לפני שאנו נפרדות, מחבקת אותי רוזי, ולוחשת לי באוזן, בתה ונכדתה לא שמעו… זה היה בינה לביני.

 "שתדעי לך שאני מאד משתדלת לשמור על כשרות כמה שאני יכולה, ותמיד תמיד מדליקה נרות שבת"— 

ואחרי המילים – נעים להכיר : )

במסגרת תפקידי כמראיינת, אני מגיעה בליווי צלמת לביתם של ניצולי שואה,

אני מירי קרון, מראיינת ניצולי שואה, מדריכת קבוצות במוזיאון מטעם יד ושם, ומרצה לקהל הרחב.

שם אנו יושבים לגביית עדות מצולמת.

העדות איננה סיפור בחלל ריק, היא סיפור שמכוון אל המראיין – השומע.

מטרת הריאיון היא לתעד, כל עוד ניתן, את סיפורם האישי מכלי ראשון.

בסיום העדות אנו משאירים עותק מצולם עבור המרואיין ובני משפחתו.

עבורי באופן האישי, זמן העדות הוא מפגש – ביני, כדור שלישי לניצולי שואה, ובין ניצולים בני הדור הראשון, ולעיתים עם ילדיהם, בני הדור השני.

מי שמכיר, יודע. המגע הזה מוציא לאור, בנוסף לקורות חייהם בתקופת השואה, סיפור אנושי גדול ונוגע.

ועל מה שקורה במפגש  בינינו, אני אספר עוד בטורים הבאים.

ואם יש בסביבתם מי שעוד יכול לספר… צרו קשר לתיאום מסירת עדות:

026443888

testimonies@yadvashem.org.il

10 Responses

  1. כבת ל"דור השלישי" שעוד זכיתי לשמוע סיפורים אוטנטיים ישירות מפי סבי ז"ל,
    ומתענינת מאד לשמוע, ללמוד, לנסות קצת להבין ולגעת –
    אני נהנית מהמדור החדש והחשוב הזה!

    מירי, תודה על השליחות שלך בתיעוד העדויות,
    תודה על שאת משתפת אותנו באופן כה חי ומחבר.
    הלואי שיהיה לעלוי כל נשמות הקדושים, אלו שנרצחו ואלו ששרדו וכבר אינם איתנו…

  2. תודה על המדור המרתק. מרגישה שלא מספיק שמעתי על התקופות הללו וזה הולך ומתרחק מאיתנו.

  3. מירי יקרה
    הכתיבה שלך נוגעת. מרגשת.
    והסיפורים ה'קטנים' הללו, מטלטלים.
    הקושי הזה לחיות בעולם שבו אף אחד לא מבין את השפה עליה גדלתי
    שזוהי שפה של עולם מלא (ולא שפה במובן המילולי…)
    הוא חורבן וכאב תהומי .
    נראה שנתת לה כ"כ הרבה. איזו זכות!

  4. תודה לך מירי על המדור החשוב הזה
    הכתיבה שלך קולחת, מרתקת ונוגעת ללב
    בכמה מילים את פותחת לנו חלונות חשובים אל עולמם של ניצולי השואה שהולך ונעלם
    הטור הפעם מרגש במיוחד
    תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

מכונת כתיבה

מחפשת עבודה

לא מסוגלת להמשיך בעבודה הזאת עוד יום

שרי שטרן

סלט חצילים

בישול לכל קונספט

מקפיאות לשבת חלק ראשון: סלטים

שולו גולדמן, קונספט

גזר

תצמחו עלינו

שארית של גזר? בצל? שימו אותם במים ו… חכו להפתעות! לצפייה >>>

שבי רגע

כריכה של הספר עליו מדבר הקטע

ממומן

ביקורת ספר

'10 טעויות טיפשיות שעושים זוגות חכמים מאד' – כל מה שרציתם לדעת על זוגיות – בפנים.

שבי