ספרציה. ספרציה זו נפרדות. הכוונה היא שאנחנו ישות נפרדת ולא מעורבבת עם הקרובים לנו. יש כאלה שיקראו לזה מובחנות.
מה החידוש? נשמע מדי פשוט וברור שאנחנו ישות נפרדת מאחרים, לא? אבל אם ניכנס לעומק נראה שזה לא כל כך פשוט לפעמים…
האדם הוא יצור חברתי ומושפע מסביבתו, כמו שכותב הרמב"ם בהלכות דעות:
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ') 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע.'"
(הלכות דעות, פרק ו', הלכה א'.)
במשפטים האלה של הרמב"ם טמונות סוגיות עמוקות ורחבות שמאוד רלוונטיות לימינו, אך נתייחס כרגע לאמירה הבסיסית שאדם בטבעו מושפע מסביבתו. זה אומר שיש ממשק קבוע בינינו כאנשים בתוך חברה. דמיינו ציור של הרבה עיגולים עם נקודות השקה ביניהם, כמו תבנית אפיה מלאה בעיגולי בצק ללא רווח ביניהם. כך גם אנחנו כחברה, נוגעים אחד בשני בממשקים רבים המשפיעים האחד על השני בתחומים שונים.
נו, מה הבעיה בזה?
כאשר שני עיגולים מתחילים להתמזג אחד בשני ויש שטח משותף לשניהם, השטח הזה מעיד על משהו לא מאוזן בקשר. כאשר שני עיגולים חולקים שטח משותף, קרי: שני אנשים חולקים מרחב אישי משותף, משמעות הדבר היא שתחומי השליטה והאחריות קצת מתערבבים, ושייחוס הכוונות והמניעים גם עלול להתבלבל.
שלי או שלך? תחומי השליטה והאחריות
דיברנו בפעם הקודמת על אחריות יתר. שזה מצב בו אני לוקחת אחריות במקום אחרים, נניח במקום בעלי, והנה דוגמה בדויה לחלוטין:
בעלי נוהג להתפלל הרבה פעמים בבית כנסת מסוים ולי יש מנהג מגונה לשאול אותו איפה התפלל, למתוח ביקורת אם לא מוצא חן בעיני ולהמליץ לו 'ב ע ד י נ ו ת רבה' על ביכנ"ס זה או אחר.
ודוגמה נוספת – בדויה גם היא כמובן – במשפחה שלנו יש גיסה אחת פגיעה במיוחד. כל פעם מחדש אני מגלה איך אמא שלי מתפתלת ועושה כל מיני דברים כדי לא לפגוע בה. אי אפשר לצאת בלי להגיד לה – כי היא תיפגע. צריך לספר לה כל דבר – כי היא תפגע, וכן על זה הדרך. והאמת היא שבתור בת משפחה זה מאוד מקומם ומכעיס לפעמים.
זה מה שקורה כשמישהו נכנס לשטח לא שלו ולוקח שליטה שלא בתחומי האחריות שלו. זה לא העסק שלי מתי ואיפה בעלי מתפלל, זה שטח אישי שלו ואני צריכה להשאיר בידיו את האחריות לנהל את עצמו. כשאני מתערבת לו אני נכנסת לשטח העיגול שלו ומערבבת אותו עם העיגול שלי.
אם גיסתי נפגעת מהר זה העניין שלה הפרטי. היא צריכה להתמודד עם הרגשות שלה, לא אמא שלי ולא שאר בנות המשפחה. נכון, חובתנו ואחריות שלנו להיות רגישות והוגנות, אך גם זכותנו לשמור על הפרטיות שלנו ולעשות מה שנכון לנו מבלי לקחת אחריות על רגשותיה של הגיסה היקרה ולא על הפרשנויות שלה.
שלי-שלך, שלך-שלי. בלבול בין המרחב האישי שלי לשלך
דוגמת הגיסה היא מצוינת כי היא ממחישה את עומק הבלבול שקורה לנו המון בחיים כאשר המרחב האישי של הזולת מתערבב לנו עם שלנו, מה שגורם לנו לקחת אחריות לא-לנו.
הגיסה הנחמדה, כאשר היא נפגעת כשלא סיפרתי לה שיצאתי עם גיסה אחרת או כשלא סיפרתי לה שקנינו מיטה לחדר ילדים, נכנסת למרחב האישי שלי בעזרת הפרשנות שלה או בעזרת הכוונות שהיא מייחסת לי. מבחינתה, אם אני לא מספרת שאני יוצאת עם גיסה אחרת פירוש הדבר שאני לא רוצה אותה, ולא סיפרתי לה כי פחדתי שהיא תבקש להצטרף. ואז היא נפגעת כמובן כי הרי דחיתי אותה.
יתרה מכך. נתבונן מהצד ונראה שמתחולל פה מעין 'מחול שדים'. גיסתי נכנסת למרחב האישי שלי בעצם זה שהיא מצפה ממני לספר לה פרטים מהחיים שלי, שיש לי זכות מלאה להשאיר לעצמי ולא לספר. נניח שאני מופעלת מזה ואז אני מחשבת חשבונות מיותרים, פועלת על פי הרגשות או הפרשנויות שלה ונכנסת בכך למרחב השליטה שלה. למשל, אני אוותר על הליכה כי אם היא תשמע שיצאתי היא תעיר לי שלא קראתי לה, אמציא תירוץ למה יצאתי ולא קראתי לה, אספר לה כל מיני סיפורים גם בלי שארצה או אסתיר ואחביא ממנה פרטים שאולי רציתי לספר, וכן על זה הדרך.
העיקרון הוא שבמקום להציב את הגבולות שלי ביציבות אסרטיבית נעימה, אני 'מרשה' לגיסתי לחדור לשטח שלי. בכך שאיני מציבה בפניה את הגבולות שלי, אני נכנסת לשטח שלה, משתפת פעולה איתה, ומנהלת את חיי האישיים על פי רגשותיה, במקום להניח לה להתמודד איתם בעצמה.
נדמיין אולם גדול מלא בילדים ולכל ילד ערימת קוביות צבעונית איתה הוא צריך לבנות מגדל. הילדים יושבים בצפיפות, והאתגר הוא להבחין מה הקוביות שלי ומה הקוביות של שכני ולבנות את המגדל מבלי לערבב קוביות שלי עם הקוביות של האחרים.
גם אנחנו ילדים באולם-עולם גדול. לכל אחד מאיתנו עולם פנימי המורכב מקוביות של רגשות, מחשבות, תפיסות עולם, רצונות וכו'. אחד האתגרים בחיים שלנו הוא לבנות את מגדל החיים שלנו מקוביות שהן שלנו בלבד ומבלי להתערבב עם קוביות של מישהו אחר. אם אני מופעלת מהרגשות של אמא שלי או של השכנה, החלפתי איתה קובייה. הרגשות שלה זו הקובייה שלה, לא שלי. במקום לקחת לה קובייה אני אבדוק מה אני צריכה לעשות עם הקוביות שלי.
למעיישה, מה עושים תכל'ס
כאשר אני עומדת לפעול או לקראת החלטה (גם לא גורלית;)) ואני מזהה רגש כלשהו או פעולה של מישהו אחר שנכנסים למגרש שלי, אני שואלת את עצמי 'של מי זה? שלי או שלה/ו? באחריות של מי זה? למגרש של מי זה שייך'?
אני הולכת עם סבך המחשבות שלי במענה לשאלה הזו עד שברור לי מה של מי, ואני עושה חלוקת קוביות נכונה.
השלב הבא הוא להחליט החלטה שנכונה לי ורגישה לסביבה שלי, וכמובן תפילה תמיד מועילה…
נגענו כאן באחד המניעים העמוקים בנפש וזה בסדר שלוקח זמן למצוא את עצמנו בתוכם. כמובן צריך לשים לב שזה לא יבוא על חשבון התחשבות בזולת או חסד, נרחיב על כך בשבוע הבא. והלוואי שנזכה לדייק את עצמנו לעצמנו ולקב"ה, אמן.
פוגש אותך💛
ממליצה על השיר 'רקמה אנושית אחת' בביצוע של יונתן רזאל ואברהם טל שממש מרגיש לי מתאים לנושא וגם לימים ההיסטוריים שאנו עוברים. האזנה עריבה.
הודיה אלבאז היא מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות M.A.
מוזיקאית, זמרת יוצרת ומורה מוסמכת לפיתוח קול.
בעלת קבוצת המייל 'מוזיקה מקול הלב'.
לפרטים נוספים: 1993slm@gmail.com | טלפון: 052-7609808
נשתמע!
6 Responses
זה ממש נכון וחשוב מה שכתבת,
קריטי לחיים תקינים,
רק לא כתבת על הורים שנכנסים לשטח של הילדים שלהם,
נפגעים בשמם, מחליטים להם מה לרצות ומה לעשות,
אולי תכתבי על זה פוסט נפרד,
כי יש הרבה בלבול בין לחנך ולהדריך ילדים, לבין לחיות להם את החיים ולהכריח אותם לחיות כפי שההורים רוצים ואוהבים, וזה פוגע להם ביכולת להתפתח תקין ולנהל חיים עצמאיים
היה השבוע בהדברות כתבה על הורות מעורבת והורות מתערבת,
מומלץ לקרוא.
וואו
תודה על המאמר
זה לא חייב להיות בדברים קיצוניים (כמובן לדוגמה חייבים אותם
זה מאמר שצריך נראה לי להקפיץ מידי פעם בשביל "לסדר את הענינים"
תודה
נהניתי
ככ נכון
אהבתי ממש
מעניין ונשמע נכון.
אבל אם נגיד בעלי נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, ואז מתקשה לקום בבוקר / מאחר / קורס לישון צהרים. אז זה מגיע על חשבוני! איך אפשר לצפות שאני לא אתערב בזה? שאני לא אעיר על זה?
את לא צריכה להגיד לו מה לעשות ולהתערב לו בבחירות,
את צריכה להביא את הקושי שלך – אני לא מסתדרת לבד עם הילדים בבוקר / בצהריים אני צריכה עזרה, איך אפשר לדעתך לפתור את הבעיה?
ואז או שהוא יקום מוקדם / ישאר ער למרות שהוא עייף, או שילך לישון מוקדם
או
שהוא יציע לך לקחת עזרה חיצונית.
החוכמה היא להביא את זה כבעיה שלך (ולא שאת מנסה לשנות אותו)
ולחכות לפיתרון, כלומר אם הוא עונה אני לא יודע, את צריכה לנסות להחזיר שוב את הבעיה לשולחן – אני לא יכולה להסתדר לבד, אני קורסת, אני לא יוכל להמשיך לשלוח את הילדים בבוקר – עד שתמצאו פתרון שמתאים לשניכם ב"ה