אני יודעת, יום אחד אני אתגעגע

לפעמים שיחה אחת פשוטה מצליחה להעיר זיכרונות שנדמה שכבר היו מאחור. זה קרה לי כשצלצל הטלפון מבית ההחלמה. "אז את בדרך אלינו?" שאלה הנציגה בחום. חייכתי לעצמי. עברו כבר כמה שנים מאז שהייתי שם אחרי הלידות. "האמת, מתחשק לי," השבתי בצחוק, "אבל אני חושבת שכבר עברתי את הגיל."
המילים האלו הציפו בי געגועים. געגועים לחדר האוכל עם עוגת הגבינה המפורסמת שכולנו ניסינו לפצח את המתכון שלה, לפינת האוכל שתמיד הייתה עמוסה בכל טוב, לדייסות הבוקר ולחנות של גברת ירקוני בה בחרנו בהתלהבות מתנות לילדים בבית. אבל יותר מכל, געגועים לרגעים שבהם כל מה שהייתי צריכה לעשות זה פשוט להיות. בלי טלפונים, בלי רשימות מטלות – רק אני והתינוק שלי. הרגעים האלה של שקט, כשהזמן כאילו עוצר מלכת ואת עם החיים החדשים שבידייך.

החיים האמיתיים, בעיניים חדשות

אבל החיים לא נשארים בבית ההחלמה. הם ממשיכים הלאה, עמוסים במרוץ אינסופי: שעון שמצלצל בבוקר, כביסות שמצטברות בערימות, שיחות עם הילדים על שיעורי בית, נעליים שנעלמו, מה יש לארוחת ערב. כל יום אני מתבוננת בחיי היום-יום ומבינה כמה רגעי קסם כאלו חמקו מבלי ששמתי לב אליהם.

כשהגעתי לביקור במחלקת יולדות, נזכרתי ברגעים האלה – עריסות קטנטנות, ריח מתוק של התחלות חדשות, והילדים שלי מתלהבים סביב תינוק חדש. זה היה כמו להרגיש שוב את הקסם של ההתחלה.

הפשטות שמחכה לנו, אם רק נביט

הגעגועים צפים גם לרגעים אחרים – אחר הצהריים בגינה, הילדים רצים מסביב ואני יושבת עם חברות, צוחקות ומדברות, אפילו לאסיפות האמהות בגן, בהן הדבקתי מדבקות וקישטתי בדבקות מתנות לילדה שלי. החיים הם הרף עין. אני עומדת מול אימהות צעירות ממני, רואה את ההתחלות החדשות שלהן, והלב שלי מתמלא בערגה. געגוע לרגעים שחשבתי שיהיו לנצח, אבל הזמן המשיך הלאה והשאיר אותי עם זיכרונות מלאי אור.

המקום שעליו את עומדת – אדמת קודש

החפץ חיים כתב: המקום שעליו את עומדת הוא אדמת קודש, והזמן שבו את נמצאת הוא מיוחד. הרגע הזה, הוא מתנה שאין שנייה לה.

אנחנו נוטות לחכות – "כשהילדים יגדלו, אז נוכל סוף סוף לנוח." אבל האמת היא שהחיים קורים עכשיו. בתוך כל הבכי, הכביסות והוויכוחים על העוגיות, יש רגעים שהם החיים עצמם. כל צחוק, כל חיבוק, כל רגע של יחד – כל אלה הם החיים. הם לא משהו שצריך לחכות לו, הם כאן ועכשיו, ואין רגע יותר חשוב מההווה.

המרוץ היומיומי ואיבוד התחושה

אך למרות זאת, קל להיסחף בתוך המרוץ היומיומי, שבו אנחנו שוכחות להרגיש את החיים באמת. הבוקר מתחיל בלחץ. הילדה צריכה קוקו, השני מבקש פתק לרב, והשלישית בוכה ששכחה שיעורי בית. השעון דופק, ואתן מתחילות להרגיש את הלחץ: כביסות שמחכות, טלפונים חשובים, משימות שצריך להספיק. וכמובן למהר לעבודה—- אחר הצהריים, כשהילדים חוזרים הביתה יש שיעורי בית, ארוחת ערב, והבית לא מפסיק לבקש תשומת לב. המחשבות לא שוקטות – מה היה ומה עוד צריך לעשות.

כשהערב מגיע, אנחנו  עייפות מדי כדי ליהנות מכולם – מהילדים, מהמשפחה, מהתחביבים. המחשבות ממשיכות להתרוצץ, אנחנו נשאבות חזרה ללחץ. ואז אנחנו שוכבות לנוח, תשושות ומרוקנות מכל מה שקרה במהלך היום.

המעגל הזה של חיים בהיעדר תודעה הופך להיות טבעי. אנחנו רצות ממטלה למטלה, דואגות וחרדות, לא מצליחות לנשום או לעצור לרגע. תחושת חוסר שליטה על הזמן והמשימות הולכת ומתחזקת. אנחנו כל כך עסוקות במה שהיה ומה יהיה, שאנחנו לא מצליחות להיות נוכחות ברגע, ומפספסות את השלווה שמחכה לנו עכשיו.

ואז גיליתי את הרעיון של Ichigo Ichie איצ'יגו איצ'יֶ המושג היפני הזה, שמשמעותו "פגישה אחת – הזדמנות אחת", והרעיון שלו הוא להפיק את המרב מכל רגע, כי כל רגע הוא הזדמנות. עלינו להתייחס לכל רגע כאל חוויה ייחודית, ליהנות ממנו במלואו ולהוקיר אותו לפני שהוא נעלם, מכיוון שהרגעים לעולם לא יחזרו. המושג הזה הדגיש לי כמה שהרגע הזה, ממש עכשיו, הוא חד-פעמי. הוא לא יחזור. כמו פרח שפורח רק פעם אחת, כך כל רגע שאנחנו חוות הוא ייחודי, ולכן יש לתת לו את מלוא תשומת הלב.

תחשבו על זה: כמה פעמים אנחנו פוגשות את המשפחה שלנו בארוחת צהריים, או יושבות עם הילדים לשיעורי בית, וכל זה עובר מבלי ששמנו לב לעומק הרגע? אם רק נצליח לעצור, להיות נוכחות באמת, כל רגע כזה יכול להפוך ליצירת אמנות.

למשל, החיוך של הילד שלי כשהוא מצליח להרכיב פאזל, נשיקה לפני השינה, או כל "אמא, תראי!" אלו לא רק רגעים חולפים. אלו מתנות שמזמינות אותנו להפסיק לרוץ, ולהתחיל להבחין בקסם שמסתתר ברגעים הכי פשוטים.

מסופר על ר' מנדל מוויטבסק  שחי כל שבת כאילו זו השבת האחרונה שלו. כל רגע – תפילה, קידוש, זמן של לימוד או סעודה – הפכו להיות חד-פעמיים ובלתי חוזרים. אם נצליח לאמץ את הגישה הזו גם בחיי היומיום שלנו, נגלה איך רגעי הלחץ הופכים לאוצרות של משמעות ושלווה.

הודיה על כל מה שיש

הילדים שלנו גם מלמדים אותנו שיעור יומיומי בלהיות נוכחות. תחשבו על זה: ילדים קטנים חיים את הרגע. הם מתפעלים מפרח, נרדמים בכל מקום, וצוחקים מכל הלב. הם לא עסוקים במה שלא עשו או במה שצריך להספיק – הם פשוט שם.

כשאני מצליחה לעצור לרגע, באמצע המרוץ, אני מבינה שזה לא הכמות שמשנה, אלא האיכות. מלמול של ילד שאומר 'מודה אני', או המבט הממוקד של הילדה שלי כשהיא "עוזרת" לי לערבב עוגה – כל רגע כזה, במקום להיות עוד מטלה, הופך למתנה.

החיים הם מתנה – עכשיו ובעתיד

יש פעמים בהם אני מדמיינת את העתיד – איך החיים שלי ייראו בעוד 40 שנה. אגיע לבית הכנסת, ואראה את ילדיי, עם נכדיי, נמצאים שם יחד,  אולי סביב שולחן שבת או באירוע משפחתי. ואני אראה את שיירת המשפחה הענפה, כל אחד בדרכו, אבל כולם מחוברים יחד. וזה נותן לי כוח, אבל אני גם מבינה: זה לא רק העתיד שצריך לתת לי כוח, אלא גם מה שיש לי עכשיו – הילדים שלי, הרגעים הקטנים, האושר שבבלגן.

החיים הם לא יעד, הם הדרך

החיים הם לא סידרה של יעדים שמחכים לך להגיע אליהם, אלא כל מה שמתרחש בדרך – כל צעד שלך, כל צחוק, כל בכי – הם החיים עצמם. כל מה שצריך זה לקחת את הזמן לראות את זה. החיים מלאים ברגעים קטנים שמסתתרים בתוך כל הכאוס.

הודיה ברגעים הקטנים, החיים הגדולים

לפעמים, אני כותבת את המילים החכמות שלהם במחברת קטנה, ובהזדמנויות שונות, מקריאה להם את מה שאמרו. כולנו מתמוגגים מאושר. החיוך שלהם ברגע הזה – שווה הכל.

אני זוכרת יום אחד, כשאחי הצעיר, שהיה אז כבן 14 הגיע לבקר. הבית היה שוקק כתמיד – ילד אחד רץ במעגלים בסלון, שני טיפס על הכיסאות, השלישי בכה כי משהו נשפך, ואני ניסיתי לסיים להכין ארוחת צהריים. אחי פשוט נשכב על הספה והתבונן. אחרי כמה דקות שאלתי אותו, "מה אתה עושה?" "אני מסתכל," הוא ענה, "אני מקבל סחרחורת." צחקתי. באמת, הבית שלנו היה הכול חוץ משקט. הוא היה מלא חיים – ילדים צוחקים, מתווכחים, מתרגשים, ומביאים איתם רגעים שאין כמותם.

החזון איש פעם נשאל פעם על משפחות ברוכות ילדים וענה: "אין לתאר שמחה גדולה יותר מאשר אבא שמגיע עייף אחרי יום עבודה ולא מצליח לפתוח את הדלת, כי המון ילדים עומדים מאחוריה." התשובה הזו נחרטה בי. קל לראות בבלגן עול, אבל האמת היא שזה לא בלגן – זה חיים.

ובסופו של יום

כשאני סוף-סוף יושבת, אחרי שהשקט יורד על הבית והילדים כבר חולמים על עולמות אחרים, אני נזכרת בכל הרגעים שעברו היום: הוויכוחים, הצחוקים, החיבוקים, והמשפטים הקטנים שלהם שנכנסים לי ישר ללב. אני עוצמת עיניים ומדמיינת: איך בעוד שנים רבות, הבית יהיה שקט, הסלון מסודר, והצעצועים כבר לא יפוזרו בכל מקום. אולי אז יהיה לי יותר קל לנשום, אבל אני יודעת – הלב יתגעגע.

אז היום, כאן ועכשיו, אני בוחרת לראות את הכאוס כמוזיקה, את העייפות כמתנה, ואת הבלגן – כחיים במלואם. אני אוספת רגעים קטנים ומחייכת לעצמי, כי אני יודעת, בסופו של דבר, אלו הם הרגעים שיהפכו לזיכרונות שאחבק לנצח. ושאדמת הקודש שעליה אני עומדת – היא לא נמצאת במקום אחר, היא בדיוק כאן, מתחת לרגליי.

הארה עצמית – לראות את החיים שלך מזווית חדשה

אם היית מצליחה לצאת מעצמך לרגע ולהביט על החיים שלך מבחוץ – מה היית רואה שלא שמת לב אליו קודם התרגיל הבא יעזור לך לעצור לרגע ולהתבונן על היום שלך מזווית חדשה.

במהלך היום, נסי לבחור רגע אחד קטן ושגרתי – אולי הילדים משחקים, אולי את מכינה ארוחת ערב, אולי את מתכננת את המשימות שלך למחר.

עצמי עיניים לרגע ודמייני שאת צופה בעצמך מבחוץ, כמו צופה בהצגה. איך את נראית? מה את עושה? האם יש משהו שלא שמת לב אליו קודם?

אולי החיוך של הילד שלך כשהוא מדבר איתך? אולי האופן שבו את מסדרת שולחן עם תשומת לב?

כשאת מביטה מהצד, נסי לשים לב לכל הפרטים הקטנים שמרכיבים את הרגע הזה – הצלילים, הצבעים, הבעות הפנים שלך ושל אחרים. ברגע הזה, במקום לבקר או לשפוט את עצמך, פשוט תני מקום לראות.

זוהי הזדמנות להעריך את הרגעים הפשוטים שהופכים את היום שלך לייחודי. כי לפעמים, לראות את עצמך מבחוץ זו הדרך הכי טובה להתחבר פנימה.

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים: משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי, שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

 פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות,  חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 📞 02-3134108