שולמית הגיעה עם אמא שלה.
תלמידת י"ב מתוקה ואנרגטית,
עם עיניים שמספרות שהיא חושבת הרבה יותר ממה שהיא אומרת….
האמא פתחה בחיוך:
“אנחנו בתקופת בחירות… 🙂
שולמית מוכשרת, הרבה מסלולים יכולים להתאים לה.
אנחנו רוצות לדעת מה יהיה לה הכי נכון בע"ה.”
התחלנו את המיפוי בצורה מסודרת ושיטתית.
יחד דייקנו חוזקות, מוטיבציות, ערכים וצרכים תעסוקתיים –
כל אותם דברים שמבחן תיל אולי לא בוחן,
אבל אי אפשר שלא לקחת אותם בחשבון לפני החלטה.
הפגישה היתה מרתקת.
שולמית הבינה פתאום הרבה מאוד דברים על עצמה,
ועל איך הם פוגשים את העולם התעסוקתי שלה:
דיוקים קטנים.
הבנה של החוזקות שלה.
של הנטיות שלה.
של המקומות שבהם היא חיה באמת.
היא סיפרה על פרויקטים שהיא אוהבת להרים,
איך לחץ ודד־ליין דווקא “מטיסים” אותה קדימה,
איך נהנתה להיות בנבחרת המדריכות בארגון…
כששאלתי אותה אם היא בכורה,
(זה היה בולט מדי …)
היא ממש הופתעה.
“האמת,” היא אמרה פתאום,
“המורה שמייעצת מטעם הסמינר המליצה לי על הוראה לתיכונים.”
זו המלצה אכן הגיונית,
אבל משהו בשפת הגוף של שולמית סיפר סיפור אחר.
“ואת?” פניתי אליה בעדינות.
“אני לא רוצה לבחור בזה.”
השקט שבו נאמר המשפט,
היה חד יותר מכל התנגדות.
“מה מפריע לך במסלול הזה?” שאלתי.
“שום דבר.”
“אז למה לא?”
היא היססה רגע, ואז אמרה:
“כי אני לא רוצה לבחור משהו רק כי המורה אמרה.”
כמה עומק יש במשפט הזה.
אין כאן התנגדות למורה.
גם לא שלילה של תחום ההוראה.
רק צורך אחד ברור,
לא להרגיש ברירת מחדל.
“אני רוצה לבחור בעצמי,” היא הוסיפה,
“אבל אני גם לא מבינה למה אני שוללת את שאר האפשרויות.”
ושם התחיל החלק המשמעותי באמת.
ההבנה איך נוצרת בחירה אמיתית.
חזרנו למיפוי המפורט שערכנו.
עברנו מסלול־מסלול.
ממש עשינו סדר במפת האפשרויות שהסמינר מציע,
מה מרגיש לה נכון.
מה מושך אותה.
ומה נדחה כמעט אוטומטית.
דפדפנו בחוברת המושקעת.
כל כך הרבה חלומות כרוכים בין דפיה…
הסברתי לה על ההכשרות השונות, הדרישות שלהן בזמן הלימודים,
והדרישות של עולם העבודה בכל תחום.
“זה מרגיש לי משעמם מדי.”
“שם אני לא רואה את עצמי.”
“אני אוהבת לעבוד עם אנשים… אבל לא מכל מקום.”
בדקנו כל מסלול לגופו.
האם הוא עונה על הצרכים התעסוקתיים שלה?
האם הוא יאפשר לה תחושת סיפוק ביום עבודה?
האם ההכשרה תקדם אותה למקום שבו היא רוצה להיות – "כשתהיה גדולה"?
ואז שולמית עצרה.
“אולי אני לא שוללת הוראה לתיכונים.”
הקשבתי.
“אולי פשוט לא רציתי לבחור בזה מהמקום הלא נכון.”
זה היה רגע מכונן.
כי לפעמים אנחנו לא מתנגדות לדבר עצמו –
אלא לתחושה שהוא נכפה עלינו.
וברגע שנקודת המוצא משתנה,
גם התמונה כולה נראית אחרת.
המשכנו לדייק.
בדקנו שוב.
כשהפעם הבחירה היא לגמרי ממקום של “מה מתאים ונכון לי”.
וכשהבחירה הגיעה, היא היתה מלאת בהירות:
“אני בוחרת בהוראה בתיכונים.”
הן יצאו כשעל פניהן ניכרת שמחת התרת הספקות.
כל מטען המתח מהבחירה הגורלית התפרק ונהיה פשוט וברור.
אחרי החגים בשנה שלאחר מכן,
קיבלתי ממנה שיחת טלפון:
“רציתי לספר לך שאני ממש נהנית במסלול.”
ואז הוסיפה משפט אחד שסיכם הכול:
“בסוף בחרתי בדיוק במה שהמליצו לי.
אבל הפעם – זו היתה הבחירה שלי.”
בתקופה הזו אני חושבת הרבה על נערות בצומת הזו.
על הלחץ לבחור.
על הפחד לטעות.
ועל הרצון העמוק להרגיש – שהבחירות שלהן – באמת שלהן.
כי יש הבדל עצום בין לעשות את הדבר הנכון… לבין לבחור בו.
אז אם תפגשי יוד"בתית מבולבלת,
ותוכלי לעשות לה סדר בעקבות מה שקראת כאן –
והיה זה שכרי 🙂
——————————————————————
משהו לקחת הביתה:
כשבחירה נובעת ממקום בהיר –
גם אותה דרך בדיוק
מרגישה אחרת לחלוטין.
שרי שטרן היא מומחית למיקוד וקידום נשים לתעסוקה איכותית ומותאמת כישורים, ומנחת קבוצות קידום אישי.
לפרטים : 0504183482 / [email protected]
ואוו נהנתי ממש