ה"סלאשרית"

רוחי, אשה מקסימה עם רזומה עשיר ורוח צעירה,

הגיעה לקידום כשהיא מותשת מהניסיון להסביר לסביבה שלה – ולעצמה – למה היא לא בוחרת.
"כבר 20 שנה, בשעות הבוקר אני עובדת במערכת העיתון" היא סיפרה.
"אני המזכירה הבכירה שכולם סומכים עליה. אני מנהלת את הלו"ז של העורכים,
מוודאת שהכתבות יורדות לדפוס בזמן, ופותרת משברים בשנייה שהם צצים.
אני אוהבת את האדרנלין הזה, את התחושה שאני במרכז העניינים.
אבל בצהריים, כשאני סוגרת את דלת המשרד, אני הופכת לאדם אחר.
לקראת ערב אני פותחת את הקליניקה שלי לאימון תזונה. שם הכל שקט.
שם אני מלווה נשים בתהליכים של שינוי פנימי, מלמדת אותן להקשיב לגוף שלהן,
ובונה איתן אורח חיים בריא."

את שני ה"כובעים התעסוקתיים" שלה רוחי מאד אהבה,
ועל אף אחד מהם היא לא באמת רצתה לוותר.
כשקצת נכנסו לעניינים ובחנו את המוניטור התעסוקתי שלה,
גילינו יחד שבעצם, הבעיה של רוחי לא הייתה חוסר הצלחה.
להפך, היא הייתה מצוינת בשני התחומים.
הבעיה הייתה "קולות הרקע", שערערו אותה וגרמו לה לחשוב שמשהו אולי לא בסדר…
יועצות עסקיות אמרו לה: "רוחי, את מתפזרת. אם היית משקיעה את כל האנרגיה רק באימון
תזונה, הקליניקה שלך הייתה גדולה פי שלושה".
ומנגד, המנהלת במערכת העיתון אמרה לה שוב ושוב:
"חבל שאת לא מקדישה לנו את אחה"צ, היית יכולה להתקדם לניהול המערכת".
רוחי הרגישה אשמה. היא הרגישה שהיא "חצי-חצי" בכל דבר,
ושחוסר המיקוד שלה הוא פגם באופי.

כשניתחנו את הפרופיל התעסוקתי שלה, גילינו דבר מדהים:
רוחי לא הייתה מצליחה באף אחד מהתחומים בלי השני.
האדרנלין של העיתון נתן לה את הכוח והחדות שהיא הייתה צריכה כדי לא להשתעמם,
והרוגע של הקליניקה נתן לה את האיזון והשלווה כדי לא לקרוס מהלחץ של המערכת.
היא לא הייתה "חצי-חצי", היא הייתה "מאה אחוז" משלימה. התובנה הזו הממה אותה.

הסברתי לרוחי שהיא סלאשרית מרצון.
עבורה, המיקוד הוא לא ב"מה" היא עושה, אלא ב"איך" היא חיה.

עוצרת רגע להסביר מה זה "סלאשרית".
מכירה את ה"סלאש", הלוכסן הזה?/ / / /?
זה בדיוק מה שרוחי היתה. מזכירה ראשית / מאמנת תזונה.
"סלאשר" הוא אדם שלא מגדיר את עצמו דרך מקצוע אחד,
אלא דרך שילוב של כמה עיסוקים במקביל.
לעשות גם / וגם / וגם, לעיתים מראה על יצירתיות, גמישות,
יכולת להביא לידי ביטוי מגוון כישורים – דרך כמה עיסוקים, שבכל אחד יש התמקדות.
אז נכון, רוב האוכלוסיה צריכה להתמקד בעיסוק ספציפי כדי להתקדם.
אבל, יש כאלו שנולדו שונות. כמו רוחי.
ולפעמים זה בריא – למי שמתאים לה כמובן –
לעשות עוד משהו וכך לפרוח.
גם מבחינה כלכלית,
במיוחד מבחינה אישית – התפתחות וסיפוק, מיצוי כישורים שלא באים לידי ביטוי,
וגם כי הטכנולוגיה מקצרת הרבה תהליכים בעבודה ומאפשרת זמן לביטוי של עוד כישורים.

את מוזמנת, אמרתי לרוחי, לא להתלבט או להתנצל שאת לא מתמקדת.
ברגע שהגדרנו את זה כמודל עסקי לגיטימי –
מזכירה בכירה / מאמנת תזונה – כל התמונה השתנתה.
היא הפסיקה לנסות "לחתוך" את אחד החלקים מעצמה.
היא הבינה שהגיוון הוא לא חולשה, הוא המשאב הכי גדול שלה.
גם בצרכים וגם במוטיבציות המגוון תפס מקום ראשון.
זה היה בנפשה והלם את הבחירה התעסוקתית שלה.

איך אמרה לי רוחי בסיומה של פגישה?
באתי כדי לבחור בתחום,
ולמדתי לבחור מחדש בבחירה של עצמי.

אז הפעם זהו לא סיפור של שינוי,

אלא שינוי של תפיסה שעשה את הכל.

————————————————————–

משהו לקחת הביתה:
לפעמים, כדי להצליח, אנחנו לא צריכות לצמצם את עצמנו,
אלא פשוט לתת שם נכון לכל מה שאנחנו כבר עושות.

שרי שטרן היא מומחית למיקוד וקידום נשים לתעסוקה איכותית ומותאמת כישורים, ומנחת קבוצות קידום אישי.

לפרטים : 0504183482 / [email protected]