אשפוז זו חוויה לא קלה בכלל. בטח לא במחלקה הפסיכיאטרית.
הבדידות. העצב…
אך מנגד, האשפוז הוא מקום טוב בשביל להתרומם על הגל ולחזור עד כמה שאפשר, לחיים.
ריח זר. לא מוכר.
לא ריח של בית. של חיים.
כרית ירוקה נמעכה בין זרועותיה.
תחליף חיוור לחיבוק אנושי.
ליבה נמעך בין צלעותיה.
כדור של חרדה.
אין לו מקום.
אין לה מקום.
בתוך כל החלל הרחב והמרווח הזה.
אין לה אוויר. רק קולות רחוקים.
עצים שחורים מנופפים לה מרחוק.
זיכרונות ילדות.
עולם שהיה ואינו.
כמו חלום שמתפוגג עם שחר.
הירח מעיף מבט ושותק.
עד כמה הוא קרוב?
עד כמה רחוק?
עוד לילה באשפוז.
אני מצטמררת.
כמה טוב לישון בבית.
במיטה שלי.
בין סדינים חמימים.
עוד לילה ארוך שוב נכנס בשער.
נושא עימו בדידות וגעגוע.
געגוע נוקב.
למה שהיה וכבר לא ישוב לעולם.
לבוקר צעיר ותמים,
חסר דאגות.
והלילה הזה מתמשך עד אין סוף.
כמו נהר שאין לו גדות.
גם עכשיו, בתוך הניחוח הרך של הבית
עדיין מתגעגעת.
למה שלעד לא יחזור.
והגעגוע הזה,
כמו צלקת, חרוט בנשמה.
מזכיר לי את האושר שהיה.
את האובדן הנצחי.
את האדם שהייתי,
וכבר איני עוד.
ויש לי תפילה אחת.
יש בי אמונה.
מי שהייתי אמנם כבר לא אהיה לעולם.
אך הלוואי ואזכה להיוולד מחדש,
בריאה יותר.
שלמה יותר.
מלאה יותר.
בשבועות הקרובים נעלה פה עוד שיתופים של הדס היקרה.
מוזמנות להגיב, לחבק, וגם לשאול, הדס תענה בשמחה.
)
27 Responses
הדס היקרה!
השיתוף שלך נוגע ובכל זאת עדין. תודה רבה!
מותר לשאול אותך למה אין ביקורים במחלקה הזו?
פרופ׳ שטראוס, מנהל המערך הפסיכיאטרי של מעייני הישועה (מקום יחיד במינו בשטח), אוהב לשאול, למה מעולם לא ראיתי מישהו מגיע עם זר פרחים למחלקה הפסיכיאטרית?
אם מישהו מיקירך מאושפז בבית חולים, במחלקה פנימית/אורתופדית/כירורגית.. לא משנה.. כנראה תגיע לבקר.
במחלקה פסיכיאטרית, זה לא רווח.
אבל פרחים – מעולם לא ראיתי.
(עד כאן דבריו)
יש ביקורים, מוגבלים מאוד בשעות – וגם זה תלוי מאוד במצב המטופל ובמחלקה בו הוא נמצא.
ועדיין, הבדידות…. קשה לתאר במילים.
הדס,
המילים שלך כל כך נוגעות, אמיתיות…
את מביאה את התחושה של חיים שהיו ולא ישובו בצורה מוחשית ממש.
מתפללת שתזכי לגלות את הימים היפים של אחרי, שבעז״ה עוד יהיו מלאים וטובים לא פחות.
אולי אחרת, אבל גם הם עוד יהיו
שולחת חיבוק חזק, איזו אמיצה ומתמודדת את!
תשאלי את העולם
תשאלי את מי ששם סטיגמה מכוערת על המתמודדים
בטח תהיה להם תשובה.
זה עצוב הכי בעולם.
דווקא שם אנחנו זקוקים להכי הרבה תמיכה ושימת לב.
ובטח דברים שמשמחים, מפיגים מעט מהכאב.
הדס תודה ששיתפת
תמשיכי עוד המון, את מהממת.
היה טוב (וכואב) להרגיש אותך.
מעבר למה שכתבו פה על הביקורים במחלקה הפסיכיאטרית
יש גם מבט נוסף,הפרטיות של המאושפזות
שמאד משתדלים לשמור עליה.
שום מאושפזת לא תשמח לגלות את חברתה בהפתעה באה לבקר מישהי אחרת.
הי גיטי.
זה לא נכון.
אני עובדת בסל שיקום, וביקרתי אין ספור פעמים מטופלות במחלקה סגורה.
הפוך!!
הם צמאים לביקור, יחס חום והכלה.
בניגוד למחלקות רגילות, שם ריק…ואין הרבה ביקורים, לא כי אין שעות ביקור, כי אנשים חוששים . והחשש הזה מופרך!!!!! נמצאים שם אנשים רגילים לכל דבר, שנקלעו למצוקה מסויימת בלב במקום בגוף…לא מגיע להם שנהיה איתם??
הביקורים, רמת ההיגיינה והטיפוח במחלקות, הרצון לביקורים אצל המאושפז, מינון מבקרים ושעות ביקור, יחס הצוות למבקרים –
כל זה תלוי בעיקר בשאלה האם זו מחלקה סגורה או פתוחה, ובעיקר האם זהו אשפוז מרצון או כפוי.
תלוי גם כמובן באיזה בית חולים.
אני לצערי מצאתי יקום מקביל ומחלקות עצובות עם אנשים שקופים
שלא פופוליסטי מספיק להשקיע בהם..
הדס הגיבורה!
התקוה שלך
והאחזות באמונה
גורמים לי להערצה
מליון כוחות!!
וואו הדס !! אני מעריכה אותך על הפתיחות וכל הרגשות שלך כתובים פה בצורה רגישה ועדינה מאד. אני שמחה ששבי נתנה לך במה לנושא הזה.
אני חושבת שצריך להעלות שוב ושוב את המודעות לנושא הזה. שיהיה לגיטימי ורווח בציבור השיח על הנושא.
אני סובלת מדלקת פרקים וכמה שאני שומרת על תזונה ומטופלת תרופתית יש לי ימים לא קלים .ודברים שאולי אף פעם לא אוכל לעשות אולי כן? אי אפשר לדעת . נכון זה קשה ומתסכל ולא קל לפעמים לבקש עזרה לדוג' שנסעתי לבד לחו"ל והצטרכתי לבקש עזרה מאנשים זרים עם המזוודה וזה ממש התקבל בהבנה או שאני עוקפת בתורים כי יש לי פטור וזה מתקבל בהבנה . גם התמודדות נפשית צריכה להתקבל בכזאת פשטות . הלוואי ונגיע לזה!
מתוקה שאת,
כתבת מעולה
אני יכולה לומר לך
ממרום גילי וניסיוני
שהכל חולף והכל זמני
תשאפי תמצאי את הדרך
לאושר.
סומכת עלייך
מזדהה עם כל מילה
הייתי מאושפזת במחלקה פתוחה ובניגוד לך בקרו אותי משפחה וחברים ללא הרף. כמוך אני לא מתביישת.זו מחלה כמו כל המחלות אבל היא שקופה. היום אני אחרי בעזרת טיפול תרופתי שתקחי באופן קבוע. תבורכי ותתברכי
הדס אהובה את פשוט מזכירה לי את עצמי במילים שלך כאחת שהייתה מאושרת עברתי כל מיני סיטואציות שהיום אני לא מה שהיתי לצערי מתמודדת נפש ועדיין מנסה להרים את עצמי מחזיקה לך אצבעות מאחלת לך את כל הטוב שבעולם
את גיבורה נתת לי כח את מקור השראה!!!
הדס יקרה
איך את נשמעת מהממת כל כך יודעת להתבטא יפה ,ומאוד אינטלגנטית
אני מעריכהאותך מאוד ,ולצערי אין אדם במיוחד היום שלא עובר משהו
ואת אמיצה וחזקה
אשרייך
כמה תיארת יפה ומדוייק אבדן
מזדהה אתך, התמודדות עם אבדנים קשה.
מאוד קשה.
היא משאירה אותנו חסרי אונים וכאב של אהבה.
מה שעוזר לי מאוד זה להזכיר לעצמי שתהליך פרידה הוא כמו גל. מתחיל מגיע לשיאו, משתחרר ונגמר. ובתוך הגל הזה אני עושה הכל כדי שהגל יהיה יותר קצר… והתפילה מנסה לשמר תקווה שיגיע סיפור חדש, נעים אף יותר, מאתגר ושהחוויה תהיה משקמת.
אני מאחלת לך תעצומות של כח..
וסבלנות
כי בטוח תגיע מהר מאוד שוב הזדמנות.
הנה רוח ראשון וחשוב לכל מי שיש לה ביקורת על תוכן קשה – אנחנו כחברה נהיה מודעים יותר לאפשרות ולצורך בביקורים גם במחלקה הלא פשוטה הזו.
דווקא אני כבחורה הלכתי להתנדב ולשמח במחלקה הסגורה,
היום כואב לי שממש לא הבנתי ולא כיבדתי מספיק את מי שהיה שם,
אבל כן זוכרת את עצמי מנהלת שיחות יפות עם נשים שם
הדס יקרה,
. You moved me to tears sweetie
God bless you
מוזר… לא יודעת איך פתאום זה קפץ לי
איך נגעתי לאתר הזה?? מה הקשר?
אבל כנראה שיש… כל אחד מאתנו מתמודד נפש בצורה כזו או אחרת
פשוט יש כאלו שהנפש יותר רגישה, יותר חשופה ויותר נחשפה אז יותר קשה.
מרגישה שקשה לי, הנפש שלי מצולקת וכואבת. לפעמים חושבת הלוואי שהייתי מתאשפזת, אולי זה יעזור.
אבל נראה לי שהיום המודעות עושה את שלה ואין בושה בכל הקשור לנפשי. אני כלל לא מתביישת, ההפך. חושבת שרק אנשים אטומים לא חווים כלום. זה בסדר. נתגבר בע"ה
מניסיון יכולה להגיד שספורט ונשימות עוזרות ברמה של ציפרלקס. הליכות, מדיטציות ויוגה קצת יותר מידי בשבילי, אני עוד לא שם, אבל שמעתי שזה מדהים ומחזק.
בריאות לכולנו
שלא תצרכי להיות שמה שתמיד תהי בריאה
המקומות האלה לא טובים והפסיכאטרים יקרים ורק דחופים כדורים אל תאמיני לאף. אחד רק בעצמך ובאנשים טובים תמצאי את הדרך שלך לצאת מזה. את יכולה את גיבורה
לא הבנתי למה בכלל אישרו את התגובה הזאת?
את מי זה מכבד או מעודד?
הפסיכיאטרים רק מנסים לדחוף כדורים? מי שהגיע לפסיכיאטר כנראה הייתה זקוקה לזה
וזה מאוד מסוכן לתת במה לקול הזה
לדעתי במי שאפשר לטפל בבית זה עדיף.
לא ניתן לעשות את זה בכל המאושפזים אבל במידה וכן ניתן למנוע הרבה מהתאורים של הבידידות והמצוקה שתארו פה וגם לחסוך הרבה עליות מתקציבי האשפוז.
אם יעשו מחקר ניסיוני ויאשפזו לצורך כך
כמה אנשים רגילים בהתנדבות ויתשאלו אותם מה הרגשתם אחרי שבוע למשל
מה הרגשתם תוכלו ללמוד מכך הרבה
על הנזק הנפשי הנוסף על המאושפזים
לעומת התועלת.
כמובן שכל מקרה לגופו אבל שווה בדיקה
לא כל כך מהר מאשפזים.
בתחום הנפשי אף אחד לא שש לאשפז
ואף אחד לא שש להתאשפז,
לפי מיטב ידיעתי תמיד יש טיפול מקדים בבית שכולל טיפולי גוף ונפש וניסיון לאזן תרופתית.
כך שאם היה או יש אשפוז כנראה שהשיקום בבית לא עבד.
מחלקות אשפוז מפוצצות ואין מקום
צריך כמעט פרוטקציה להתקבל לאשפוז
אם כבר מגיעים לאשפוז זה כי כלו כל הקיצין
מאחלת המון בריאות בגוף ובנפש לכולם
והלוואי שלא נצטרך לשום סוג של אשפוז
אבל כשצריך אבור להימנע מזה
והחוסר אהדה שהציבור נותן לאשפוז גורם לאנשים לחשוב פעמיים לפני אשפוז ולפעמים זה ממש חבל ע"י המצב מתדרדר בנתיים
באשפוז יש לרופאים הרבה יותר יכולת להתאים את הטיפול ולאזן את המצב
הדס יקרה
את מרגשת ומחזקת!
מאחלת לך את כל הטוב בעולם!
אשמח לשמוע ממך
מה כן עשה לך טוב,
כדי שאלמד איך נכון וטוב להגיב ולעשות.
תודה מכל הלב!
אתי, קודם כל את מרגשת בעצם הרצון שלך להיטיב,
וכמו בכל התמודדות כל אחד מצפה ליחס אחר.
לי אישית יש צורך לדבר על זה,לשתף,
לעומת זאת יש לי חברות שהצורך שלהן הוא להדחיק,שרק לא ידברו איתן על זה…
ובכלל,בתור בני אדם אנחנו מורכבים,והרצונות והצרכים שלנו מאד דינמיים,
ולכן היחס הרצוי להתמודדות תהיה שונה מפעם לפעם.
הדס היקרה!
ריגשת וכתבת בצורה כ"כ יפה ועדינה…
יודעת להעריך דווקא כי גם לי היה קשה לקרוא בתחילה, בגלל ההתמודדות האישית שלי!
כאחת שהיתה על סף אישפוז יכולה לאשר שאכן ממש לא בקלות מאשפזים,
רק אם כלו כל הקיצין וטיפול משולב של שיחות ותרופות לא עזר כבר יותר משנתיים!
וממש לא מזדהה עם התגובה על הפסיכיאטרים שסתם דוחפים כדורים,
מסכימה שזו אכן תגובה לא במקום במיוחד בנושא רגיש זה….
אומרת זאת דווקא אחרי שניסיתי גם טיפולים אחרים של ויטמינים טבעיים בשיטת התדרים שעזרו מאוד בתחילה ואז יצרו חוסר איזון מזעזע שהביא כמעט לאשפוז, ודווקא עכשיו כשבעל כרחי נאלצתי לחזור לפסיכיאטרים ולתרופות מתחילה לראות שוב את האור.
וזה בדכאון אחרי לידה, כן?
בתפילה להתרפא בקרוב ולזכות לבקר במחלקות הללו כדי לתת כח לאחרות!
גם אני חושבת שהתחום הנפשי כל כך לא מובן למי שלא מכיר אותו באמת.
אנשים יקרים, בבקשה תפסיקו להגיד דעות 'אפשר לצאת מזה לבד' ו' הפסיכיאטרים סתם דוחפים כדורים'
מספיק קשה להגיע למצב שבו נעזרים דברים באלו!
אשה אמיצה וגיבורה אוזרת המון כוחות נפש כדי לחפש עזרה,
ואד אומרים לה: שטויות, את יכולה בעצמך…
בעיניי זה עוול.
ממליצה לכם רק לכבד ולהעריך כל אחת שמרכינה את ראשה בפני המציאות הכואבת, חושקת שפתיים
ובגבורת נפש פונה לפסיכיאטר, לאשפוז, מעיזה לקחת תרופות ועושה מה שצריך.
אשרייך!
הדס יקרה ואהובה,
את אמיצה!
גיבורה!
ואחראית.
אומנם אני לא מתמודדת בנפש, אבל מתמודדת עם החיים…
היטבת להגדיר ולתת כוחות-לקוראים
תזכרי,
התמודדות-יש לכל אחד,
לכל אחד יש את ה"חבילה" שלו,
לפעמים החבילה נמצאת בתוך שקית אטומה, ולפעמים בתוך שקית שקופה,
לפעמים שקית מרשרשת ולפעמים שקית צלופן
אבל החשוב ביותר-
זה לדעת מה נותן לי כוחות ומה פחות, איזה אנשים משמחים אותי ומי פחות
לראות ולעשות את הטוב
ולהתפלל לה' שיהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב!!!
ועוד דבר, אני גרה ליד מעני הישועה,
והרבה זמן אני מתלבטת איך ומתי, האם כדאי או שיכביד…
ללכת עם דברים טעימים ושווים-ולבקר [להתנדב]
חשבתי באופן פרטי, אבל אשמח לעשות זאת דרך אירגון מסודר-
מכירות כזה אירגון, ששולח מתנדבות למחלקות הנ"ל?
אשמח לדעת ולהתעדכן