אני חושבת שלא סיפרו לי את כל האמת על אימהוּת.
לא סיפרו לי שיום אחד אמצא את עצמי אחראית על לוח זמנים של תחנת רכבת משפחתית –
עם קרונות שמתחלפים בלי הרף,
עם נוסעים שלא תמיד הזמנתי,
ועם מסלול שדורש ממני להיות גם הקטר, גם הפקחית, וגם זו שמחלקת כיבוד לנוסעים.
המסלול מהיר.
הנסיעה לא עוצרת.
הבקשות לא נגמרות.
והלב – מנסה להכיל את כולם.
עוד שבת עם אורחים,
עוד שמירה על הנכדים,
עוד התלבטות – להסכים או להציב גבול?
לתת או לשחרר?
ובפנים – אין שקט.
מחשבות נלחמות זו בזו,
רגשות אשמה קופצות בלי הזמנה.
מצד אחד – הנשואים, פעמים רבות, זקוקים לעזרה.
ומצד שני – גם הילדים שבבית כאן.
גם להם יש צרכים.
הם רוצים שקט, פרטיות, ואין להם תמיד כוח לעזור.
ופעמים רבות הם פשוט אומרים: "אין לנו כבר כוח לשמור עליהם, אנחנו צריכים שקט! קשה לנו שהם נמצאים פה כל כך הרבה. זה עושה רעש, זה בלגן…"
ואז אני עוצרת.
מנסה להבין.
כי אמא לא יכולה להיות רק בתנועה.
היא גם תחנה.
גם לב פועם.
גם נקודת התחלה...
ולפעמים, רק כשעוצרים – מבינים
שגם הקטן בבית צריך להרגיש מועדף לפעמים,
שגם המתבגרת רוצה לדעת שיש לה מרחב.
שגם הילד בן העשר מבקש שנראה אותו, שנשמע, שנשאל מה שלומו.
וכשאנחנו לא שמות לב, המעגל החיצוני עלול לטשטש את המעגל הפנימי
כשאנחנו נענות בלי לשאול,
מארחות בלי לברר,
שומרות בלי לבחון.
המעגל הקרוב אלינו – זה שעדיין צומח – עלול להרגיש שקוף.
המעגלים של הבית –
הבית שלי היום הוא כמו מעגלים שמתרחבים.
ובמרכז – המעגל הפנימי:
הילדים שעדיין גרים איתי בבית.
הם שותפים לחיי היום יום.
הם שומעים, מרגישים, מתאמצים יחד איתי.
אז זה רק טבעי שהם יהיו גם שותפים לחלק מההחלטות.
במיוחד כשההחלטות נוגעות למעגל החיצוני – הילדים הנשואים.
כי אם ילד נשוי רוצה לבוא לשבת,
או לשלוח את הילדים לכמה שעות,
או לבקש בייבי סיטר–
אני קודם כל שואלת את הילדים שבבית:
"איך זה מרגיש לכם?"
"מה אתם חושבים על זה?"
(ושלא תחשבו – לא על כל קפיצה קטנה אני עושה הצבעה משפחתית 😉
אבל על דברים שבאמת משפיעים עליהם – בהחלט כן.)
וזה מדהים מה שזה יוצר:
הם מרגישים חשובים.
נראים.
שותפים.
לא רק צופים מהצד.
התקשורת הזו מאפשרת לי לשמור על איזון.
לתת גם לילדים הנשואים –
אבל בלי לפגוע בתחושת הבית של הילדים שעדיין כאן.
כשגבול הופך לגשר-
האמת? שיתפתי בזה גם את הילדים הנשואים.
והם קיבלו את זה בהבנה…
כי לא כל גבול הוא חומה.
לפעמים הוא גשר של הבנה.
ומאז – קרה משהו מפתיע:
במקום לפנות אליי, הם התחילו לפנות ישירות לאחים והאחיות שבבית.
זה הוריד ממני הרבה לחץ.
אני כבר לא צריכה להיות המתווכת,
– רגשות האשם פחתו.
כמובן שאנחנו מדברים גם עם הילדים שבבית על החשיבות של עזרה לאחים הנשואים,
אך העזרה – מגיעה ממקום אחר.
ממקום של בחירה.
מראיית הצורך, ההרגשה, היכולת שלהם באותו רגע נתון.
וכשזה ככה – זה עובד אחרת לגמרי..
הרבה פעמים הם דווקא בוחרים לעזור,
ואז זה נעשה מתוך רצון.
למשל, קרה שאחת הבנות הנשואות ממש רצתה להגיע לשבת.
לא מצאנו דירה, והיא ביקשה לישון בחדר של הבנות הגדולות.
הן אמרו: "אוף! למה אין דירה??"
אבל מיד הוסיפו – "טוב, תבואו!"
כי זו הייתה בחירה שלהן.
וכשלא יכלו – כיבדתי את זה.
התחלתי יותר ויותר לסמוך על הילדים הנשואים –
שאם ה' נתן להם את זה, הם יכולים להתמודד.
וברוב המקרים – זה באמת עובד.
לב שמאזן את כל המשפחה-
כי בלב של אמא פועמים שלושה מעגלים:
🔵 המעגל הפנימי – הילדים שבבית.
הקצב השוטף, השיחות, העזרה, הקשר היומיומי.
🔵 המעגל החיצוני – הילדים הנשואים.
עם הבקשות, השבתות, הנכדים, הקשרים.
🔵 והמעגל המרכזי – הכי חשוב, שזו אני!
המרחב שבו אני שואלת: רגע, מה שלומיי?
מה אני צריכה? מתי עצרתי לנשום?האם זה מתאים לי?
שני המעגלים הם חשובים – אבל הלב שלך הוא המרכז שמחזיק את שניהם."
וגם כשכולם צריכים אותך – את צריכה אותך!
כשאני מתחשבת בכל שלושת המעגלים –
הבחירות שלי יותר מדויקות.
הקשרים נשארים חמים.
והלב?
הלב פתאום מרגיש שהוא לא רק תחנה –
הוא גם בית.
שני הצדדים –
אני לא יודעת מי את זו שקוראת עכשיו.
אולי את אחת כמוני –
האימא שמנסה לתחזק תחנת רכבת משפחתית סואנת,
עם קטרים, נוסעים, קרונות ומסילות –
ולפעמים שוכחת את הנוסעת הכי חשובה: את עצמה.
ואולי את דווקא אחת הנוסעות –
ילדה שגדלה, התחתנה, ויש לה עכשיו תחנה משלה.
וצריכה רגע שאימא שלך תהיה התחנה שלך.
רוצה להשאיר את הילדים, לנשום
אבל לא תמיד היא יכולה.
דעי – לא כי היא לא אוהבת – להפך.
כי גם לתחנה הכי יציבה יש עומס,
וגם לה מותר לסגור לרגע את השער,
כדי שתוכל להמשיך להיות פתוחה כשבאמת צריך.
לפעמים האהבה הכי גדולה — היא לדעת מתי לא.
מעגלים של חמלה –
חשוב לזכור:
האתגר לשמור על האיזון בין המעגלים –
הילדים בבית, הילדים הנשואים, הנכדים, וכל מי שסובב –
זה לא רק עניין של לוחות זמנים,
זה עניין של לב.
כי כשאנחנו מתחשבות בצרכים של הילדים שעדיין חיים אתנו,
מבלי להתעלם מהצרכים של הילדים הנשואים,
אנחנו לא רק "מארגנות את המשפחה" –
אנחנו יוצרות בית שהוא סביבה של אהבה, חמלה, וכבוד הדדי.
וברגע שאנחנו בוחרות להקשיב גם לעצמנו,
להתבונן פנימה ולאזן בין כל המעגלים,
אנחנו לא רק מחזקות את הבית –
אנחנו מחזקות את עצמנו כאימהות.
וזו כבר לא רק תחנת רכבת –
זו תחנת כוח.
לסיום-
אז כן, אף אחד לא סיפר לנו את כל האמת על אימהות.
שזו מערכת מסועפת עם פניות חדות, עיכובים, שיפוצים פנימיים.
אבל היום אני יודעת:
להיות אמא זה לא רק להסיע אחרים.
זה גם לדעת מתי לעצור, לתדלק, ולפעמים –
לרדת לרגע מהרכבת.
ולשאול את השאלה הכי חשובה:
מה שלומי?
כי תחנת האם היא לא רק היעד. –
היא המקור, האנרגיה, והלב שממנו יוצאות כל הרכבות…
אסנת פוקס, פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –
מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.
מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?
אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:
♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.
♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.
שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.
♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.
מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.
כי אין כמוך, אמא!
לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042
'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות –
השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.
אמא, את על הקו? 02-3134108
15 Responses
אסנת יקרה!
כתבת יפה ומיוחד ונכון ממש
רק דבר קטן כתבת "במקום לפנות אליי, הם התחילו לפנות ישירות לאחים והאחיות שבבית.
זה הוריד ממני הרבה לחץ. אני כבר לא צריכה להיות המתווכת,"
צריך לזכור שלא תמיד הילדים שבבית יכולים להבין את הצרכים והתמונה הכוללת של האחים הנשואים וד"ל
ואז זה מציב את האח הנשוי בעמדה לא הוגנת שנזקק לבקש טובה מהאח הקטן שלו שלא תמיד רלוונטי כעת
וזה רק נקודה קטנה לתזכורת כי המאמר עצמו נכון ומדוייק מאד ומחכים ופותח ממש את המחשבה להבין את התמונה הרחבה.
תודה על המאמרים המחכימים
אני דווקא חשבתי על כיוון אחר, אני בתור ילדה כשאחי או גיסתי ביקשו ממני לשמור על הילדים לא היה לי נעים להגיד להם 'לא' ולעומת זאת דרך אמא שלי היה לי הרבה יותר נח להגיד מה שאני חושבת. (ביני לבין אחי הגדול יש פער של הרבה שנים, הוא התחתן בגיל מוקדם ויצא מהבית ולכן היה איזה דיסטנס שלא אפשר לי להגיד לו מה שאני מרגישה)
מסכימה איתך לגמרי לגבי הגישה,
דווקא מדברת מהמקום של הבת הכי קטנה מתןך 12 ילדים
כשהייתי יותר צעירה, התקשרו תמיד לאמא שלי לבקש עזרה ממני,
וזה היה כל כך מסרבל את העזרה.
יום אחד נפל האסימון שאני בחורה גדולה, ויש לי סדר יום משלי,
והדבר שהכי מעצבן אותי הוא ששוללים לי את העצמאות ומבקשים ממני עזרה דרך אמא שלי…
אז שינו גישה, וכל בקשות העזרה עברו דרכי ישירות.
כמובן באישור אמא שלי
ועוד נקודה, אפילו אחות בתחילת הריון – סיפרה לי על זה
כי אחות נשואה לא יכולה לבקש פתאום עזרה פי 3, ושכל המשפחה תדע למה, מלבד מי שנותנת את העזרה…
היום זה כבר לא רלוונטי, אני אמא לשלושה ילדים קטנים ומתוקים,
בלי שום עזרה 🙁
אין אחיות קטנות, וגם לא גיסות…
ואחיניות, אחיניות זה לחלוטין לא אחיות קטנות…
מגיבה לך אפילו שקצת סוטה מהפוסט
זה באמת מתסכל
בדיוק השבוע היינו צריכים לצאת ערב אחד
אמרתי לבעלי אני אלףף פעמים ישנתי אצל אחיות שלי שמרתי על האחיינים הוצאתי אותם בבוקר והכל ממש בכיף ואהבה
והיום אין לי אפשרות לבקש מאף אחד עזרה מהסיבות שכתבת
לא האשמתי אף אחד
אבל זה ממש מתסכל ומסרבל
פעמים רבות אחיות גדולות ישנות 'אצל' האחיות הקטנות שלהן כל לילה.. ומוציאות אותן בבןקר…
ואוו כמה זה חשוב לזכור את הילדים שבבית, אני מהקטנים ומשום מה נשכחתי , הנשואים קיבלו בלי סוף עזרה שבאמת היתה נצרכת והיום כאשה צעירה אני מבינה את זה אבל עדיין כועסת , כמה שהצרכים של הנשואים חשובים גם פרטיות של בחורה או רצון לשבת שקטה יותר הם צרכים חשובים לא פחות, למרות שזה לא נראה כך-זוכרת תקופה שהייתי פשוט מתקשרת הביתה בסוף יום שומעת אם יש אחינים ואם כן הולכת לחברה , לכותל ,ברמה מסוימת מסתובבת ברחובות כי כבר לא יכלתי לשאת את החוסר שקט שבבית , ההורים שלי לא הצליחו לאמר לא לאחיות נשואות ורק בייביסיטר ורק שבת (בחדר שלי) וכו וכו והכל היה חשוב תמיד היתה מישהיא בתחילת סוף הריון או אחרי לידה ועדיין, עד היום כואב לי למרות שעברו שנים.
אסנת תודה על המילים והסדר בראש
אני אמא צעירה וא"א לפספס את הקריעה שלך(כמו של אמא שלי) בין הצורך של הנשואים לצורך של הווקים בבית.
כנשואה צעירה אמא לקטנטנים שגרה מאוד רחוק מההורים ולא יכולה להיעזר
אני רוצה לומר לך ולכל האמהות שהתחילו לחתן
יותר מאוכל חם ומזין ויותר מלארח זוג שבת כן שבת לא ויותר מביביסיטר דחוף ככל שיהיה
המילים שלכן הן שנותנות כח!
כן בת צעירה שלי, את עובדת קשה, אמהות בראשיתה היא מאתגרת היא חדשה אני זוכרת את עצמי בשלב הזה הוא באמת לא פשוט שכולם תינוקות ואין עם מי לדבר , תדעי שאת אלופה כל הכבוד לך את עושה את הדבר הכי חשוב לעמ"י , לא נורא אם לא בישלת נורמלי שהבית מבולגן והילדים לא התקלחו היום לא קרה כלום, את אמא טובה דיה!!
וסבתות אם יש לכן זמן ואופציה לפנק זה מדהים זה כיף אבל אם אתן בעצמכן אמהות עמוסות תתנו את המילים שלכן תראו שאכפת לכן מה הבת עוברת שאתן מעריכות ובטוחות שיש לה כח להיות אמא ולהסתדר גם עם שני פיצקלך בהפרש של שנה וחודש
לא כי כולן ככה
לא כי גם אתן ילדתן צפוף והכל עובר
לא כי זה נורמלי
כי זה מיוחד!
וכל אישה שיולדת ילדים צפופים ראויה להערכה על הכוחות המיוחדים שיש בה!
גם אם היא מרגישה שהיא קורסת …
אז הנה עוד תפקיד לסבתות
עידוד!!
תודה שיש אתכן
ואת הסירים:)
נכון מאד,
ובהזדמנות הזו-
תודה לכל האמהות של האמהות:) בזכותכן יש לנו כח להמשיך!
ותודה לכל האחיות והגיסות-
אתן מקסימות נהדרות, ואין מילים בכלל להודות:)
חמודה! מדויק ממש.
ועד מתי את מתכוונת להישאר זוצית? 😉
ואוו את כל כך צודקת
לי היה ממש קשה כשהגעתי להורים וכל הזמן ציפו לעזרה והילד שלי הוא הלא מחונך וכו
לכי לפה ולכי לשם או שהם יודעים יותר טוב מה שהילד צריך
אני אף פעם לא היתי רעה עד החתונה עזרתי המון(יותר נכון הייתי היד ימין והיד שמאל של אמא שלי) בואו תנו לגברת ללמוד את המקום החדש שלה
היום אני גרה רחוק ולא באה הרבה אך גם זה מעצבן אותם
מה לעשות אי אפשר לצפות מאדם אחד עם 3-4 ילדים אחרי נסיעה של שעה וחצי ללא פקקים
בלי ארוחה לכולנו ועוד טענות
אני לא באה לחנך ולא לשנות כי מי שלא יודע להגיד מילה טובה ולא יודע לראות את הטוב הוא פשוט מסכן
תודה רבה על הכתבה, היא באמת נקודה למחשבה.
ברור שהילדים בבית קודמים ולא הנישואים.
אני רוצה להעלות נקודה חשובה בנושא: הדור של היום מאוד השתנה. העזרה בבית מצד הילדים היא פחותה, וגם החינוך לעזור לאחים הוא פחות.
קודם כל, הלימודים וההנאות של הבת, ורק אם יש לה "זמן פנוי" בין הלימודים לחברות, היא תעזור בבית ולאחים. אני חושבת שזה לא נכון!
להיות יותר שותפים בבית ובעזרה לאחים נותן חשיבות לעזרה הדדית ומשפחתיות, יציאה מהאנוכיות, והבנה שהמשפחה מעל הכל. צריך לחשוב על הצרכים של השני ולא רק על הצרכים שלך.
מה עם החינוך לחשוב על השני ולא רק על עצמך? גם אם זה לא תמיד מסתדר לך, וגם אם את צריכה לוותר על עוד יציאה עם חברות סתם?
אח"כ שהבת החמודה הזו תגדל ויהיו לה ילדים מי יעזור לה כמו שהיא עזרה?
הקטנה במשפחה של 10 שמתמודדת לבס….
כאחות גדולה שנעזרת לפעמים באחיותי הצעירות –
ברור שאם הן יעזרו לי על חשבון עצמן זה יהיה חסד אמיתי
אבל אני לא יכולה לדרוש את זה מהן, זה יכול להיות רק מתוך רצון אמיתי שלהן, לא מתוך לחץ ודרישה ממני
ואני באמת חושבת שחברות ומבחנים זה צורך נפשי וריגשי אמיתי בגיל הזה, לא הייתי רוצה שהבת שלי וותר על זה ולכן גם לא שאחותי תוותר על זה, זה באמת ובתמים חשוב
והאמת, אני אפילו לא מבקשת מאחותי לותר על היום התנדבות שלה במועדונית בשביל לעזור לי, למרות שהיא בעצם עושה חסד אחד על חשבון חסד שני, פשוט כי במועדונית היא עם חברות נוספות שמתנדבות, ואני מבינה אותה מאוד שיותר נחמד לה שם מאשר אצלי
אז היא עזורת לי, ברור, אבל בזמנים שמתאים לה והגיוני לה, ולא כל הזמן
אני רוצה לכתוב דוקא מהמקום של בת בכורה במשפחה ברוכה. אני טיפלתי באחיי ואחיותי כשהיו קטנים, הייתי קמה אליהם בלילות, מאכילה, רוחצת, משכיבה, מכינה א.צהריים ומפעילה מכונות כביסה. היה עלי המון עול, ובהחלט לא יכלתי ללמוד למבחנים מתי שרציתי ובטח לא ללכת להליכה עם חברה…
והיום אני לא מעיזה לבקש עזרה מאחיות שלי הצעירות (כן, אלה שטיפלתי בהן…) כי אמא שלי אומרת שיש להם חיים משלהם והן עסוקות וצריכות ללמוד למבחנים ולהנות עם חברות ואני רואה שהן הרבה יותר משוחררות וחסרות עול ממה שהייתי בגילן והן לא באמת כאלה עסוקות שלא יכולות לפרגן יותר עזרה לנשואות (זה לא שהן לא עוזרות בכלל אבל ממש בקטנה ורק במקרי חירום)
אבל אני באמת מבינה את הצורך שלהן לחיות חיים תואמים גיל ומפרגנת להן מה שלא היה לי.
רק רציתי להביא גם את הצד הזה. שתבינו גם את הנשואות שנקרעות עם ילדים קטנים צפופים ועדיין זוכרות את כל הכח והזמן שהשקיעו בטיפול באחיותהן הקטנות שהיום מבלות בנעימים…
ושלא רק תרחמו כל הזמן על הבנות הקטנות במשפחה שצריכות לעזור לנשואים כל היום על חשבונן…
יש 2 צדדים למטבע. וכמובן שהכל עניין של מינון.
אני גם בת בכורה במשפחה, ומה שאני עושה זה קודם כל לקרוא לאחיות לעזרה כשאני באמת זקוק להן,
ולא להקפיץ אותן כל יומיים, ואז הן יודעות שאם אני קוראת להן אז זה באמת נצרך, ואני שמה לב שהן מצידן באמת עושות את ההשתדלות לבוא ולעזור, וגם אם זה לא לעיתים קרובות הן יותר נהנות להגיע ולהיות עם האחיונים שהן לא פוגשות הרבה,
דבר נוסף, תפנקו אותן כשהן באות אליכן לעזור, נכון שאנחנו טיפלנו בהן, אבל הן לא באמת זוכרות את זה,
מה שהן זוכרות עכשיו זה, שעכשיו הן מתאמצות בשבילך, תלוי כמובן בגיל, אבל אני תמיד מקפידה לקנות להן משהו מפנק שיהיה להן, ולפעמים גם לשלם להן, הרי, אם הייתן קוראות לבייביסיטר, היה עולה לכן בטוח יותר,
ככה זה גם נותן להן תחושה שלא מנצלים אותן, ושווה להן לבוא,
ומהצד של הבנות הקטנות בבית, אני בתור בחורה הייתי המון פעמים הולכת לשמור על הילדים של דודה שלי הצעירה, ששמרה עלינו כשהיינו קטנים ועזרה לאמא שלי, זה מעין תשלום בשבילה שאמנם אין לה אחיות קטנות להעזר בהן, אבל יש לה אחיניות שהיא שמרה עליהם ועכשיו שומרות לה, זה נראה לי ממש הוגן, ובע"ה אני מאמינה שגם אני אשלח את ביתי לאחיותי הקטנות כשיצטרכו, תנסו לבקש, בד"כ אם עזרת הרבה לאחותך בתור בחורה היא תשמח להחזיר לך על זה,
בהצלחה לכולן!