אמא, איך את מסתדרת??

אם היית עוצמת עיניים לרגע – אולי היית שומעת אותה.
את האמא ההיא, בשולי הכפר, ששרה חרש לתוך סיר המרק המבעבע.
ריח הלחם ממלא את הבית הקטן, הילדים משחקים בחוץ, והרוח פורעת בעדינות את הווילון הדהוי.
אין מכונת כביסה, אין מדיח, אפילו לא מקרר.
בפינה – גיגית כביסה מברזל, מלאה בגדים של כל בני המשפחה, שהגיעו זה עתה מהנהר, ולצידה דלי מים חמים וסבון ביתי.
על השולחן  העתיק – צלחת אחת עם לחם טרי, כוס חלב אחת, מעט גבינה.
על המדף הקטן – סיר, קערה, שתי צלחות, כף עץ ותבלין או שניים לשדרוג המרק.
הארון, שצבעו כבר דהה מהשנים חצי ריק, כי מה כבר יש בו? שמלת שבת, חולצת יום חול, שני זוגות נעליים לילדים שעברו בירושה מאח אל אח, תוקנו שוב ושוב, ועדיין עומדים בגאווה על המדף.

הכל פשוט, אבל מסודר.
כל דבר עומד במקומו.
אין עומס, אין בלגן, קצב של חיים מותאם ושליו.

מסע קצר בבית שלך –

עכשיו תפתחי את העיניים ותעיפי מבט קצר על הבית שלך.
תתחילי במגירות הנעליים – כמה זוגות תגלי שם?
נעלים ליומיום, מגפיים, כפכפים, נעלי שבת, נעלי בית עם פרווה, נעלים נוחות… ואולי גם כמה בודדים שאיבדו מזמן את הזוג שלהם. את מנסה לסגור את המגירה. בקושי מצליחה.

 ומה עם הארון?
כמה בגדים יזנקו עלייך ברגע שתפתחי אותו?
שמלת שבת, חולצה ליום חול, מעיל, רוח, מעיל גשם, מעיל לשבת  צעיף, חצאית, בגדי ערב, בגדי קיץ וחורף ויש גם את אלה ש“אולי עוד יחזרו לאופנה” או אולי יהיו במידה… וגם אלה שכבר לא נלבשים, אבל אי אפשר לזרוק (“זה יתאים לאלו שיגדלו”, את אומרת לעצמך, ונאנחת בחיוך)

משם עברי לארון המשחקים. עולם שלם שבעבר בכלל לא הכירו ולא חלמו שיהיה: פאזלים, לגו, בובות, מגנטים, משחקי קופסה למיניהם, חלקים אבודים. פליימוביל ועוד משחקים שאף אחד כבר לא זוכר שהם בכלל קיימים.

ומשם, פני לעבר המטבח. מה תגלי? קופסאות בכל צורה, כלי הגשה לשבת לסלט, כאלו שלא נגעת בהם שנים, צלחות גדולות, קטנות, מרקיות, לפתניות – הכל גם חלבי, בשרי, לשבת. סירים, מחבתות, מכסים בשלל גדלים, מיקסר, בלנדר, קומקום, מכונת קפה, כלי ערבוב בלי שימוש….
ובין הפינות שלל תיקים: גדול לעבודה, קטן לסידורים, צבעוני עם חרוזים, בינוני ללימודים, שחור לערב ו….

נו, אז. כמה חפצים יש לך בבית? הצלחת לספור?

איך את מסתדרת?

ואז אני נזכרת במילים החכמות של חיה הרצברג –

אם הסבתות שלנו היו רואות אותנו היום, הן היו מביטות לעברנו בחלחלה, שואלות בתמיהה, ושרות לנו את השיר של ציפי מילוא שעליו גדלנו – זוכרות? מכירות?

אמא, איך את מסתדרת?

באמת, איך?!
איך שומרים על שלווה, כשכל פינה בבית מזכירה לנו  עוד משהו שלא הספקנו? כמה מטלות עוד יש לנו לעשות? איך משתלטים על הכל?

תגידי, שמת לב פעם, כמה “פשוטות” נראות המשימות של הבית?
בישול, ניקיון, כביסה, הזנה, הדחת כלים, שמירה על היגיינה – הכול נשמע כל כך פשוט.
אבל אם עוצרים רגע לחשוב… וכשמפרקים את כמות הזמן, האנרגיה, המיומנות, התכנון והתחזוק שהן מצריכות אין כבר לא נראות פשוטות כל כך.
זה ים. ים של משימות קטנות שכל אחת מהן דורשת זמן, תכנון, אנרגיה, סבלנות, ויכולת ללהטט בין עשרה דברים במקביל.

קחי למשל את הכנת האוכל – זה לא “להכניס אוכל לפה”.
זה לחשוב מה להכין, למי יש אלרגיה, מי לא אוהב קישואים, לקנות מצרכים, לסחוב, לבשל, להגיש, להחזיר, לשטוף כלים, לסדר את המטבח, ואז לגלות שעוד מעט שוב צריך להכין ארוחה.

והכביסה… אווו הכביסה.
ללכת לקנות בגדים (למצוא מידה! צבע! טעם!), להכניס למכונה, למיין, לתלות, לקפל, או לשים במייבש לערוך סיור בכל רחבי הבית ולשים בארונות, וזה אף פעם לא נגמר!
לא סתם הבת שלי אומרת שזו המשימה הכי מעצבנת בבית. יש מצב שהיא צודקת.

ובל נשכח את סבב החלפת הבגדים בין עונות השנה – חורף לקיץ, קיץ לחורף.

ושלא נדבר על הניקיון – פרויקט בפני עצמו.
הוא דורש תכנון, תיעדוף, זמן, אנרגיה, חומרים מתאימים, וגם כוח פיזי ונפשי – במיוחד בימים שלא כל כך לא מתחשק. לא כל אחת נולדה עם סמרטוט ביד.

ולרוב, לא מדובר בעצלות. לפעמים יש צורך להתגבר על חסמים, כמו דחיינות, עומס רגשי, חוסר כישורים, היעדר תמיכה, או הפרעת קשב שמקשה על ההתארגנות. ועוד…

ואז, אחרי כל זה, מגיעה התחושה המוכרת –
איך זה שאני לא מצליחה להשתלט על “דבר כל כך פשוט”?
למה לאחרות זה נראה קל, ולי זה מרגיש כמו טיפוס אינסופי על הר תלול?
ואז, כמעט אוטומטית, מתגנבת המחשבה הקטלנית –
אולי אני פשוט עצלנית?

מוכר לך?

השיח הפנימי משנה את כל התמונה –

אני פוגשת כל כך הרבה נשים שמרגישות בדיוק כך –
שופטות את עצמן בחומרה, נכנסות ללופ רגשי מתיש של תסכול, אשמה ותחושת כישלון.
והקול הזה… כמו צל שמלווה אותך לכל מקום.
הוא הולך אחרייך בשקט, כמעט בלתי נראה – אבל כבד,
ולוחש שוב ושוב: “את רואה? אמרתי לך שאת כישלון! את פשוט עצלנית!”

אבל זה ממש לא נכון.
זאת לא עצלנות – זה עומס, עייפות, ריבוי משימות, או קושי אמיתי.
יתכן שפשוט היית מוצפת, עייפה, זקוקה לעזרה. אנושית.
לא עצלנית!

מה שאת באמת צריכה – זה רגע של חמלה.
עזרה נטולת שיפוטיות, כזו שאת יכולה להעניק לעצמך.

אפשר להתחיל בשינוי קטן פשוט,

לשנות את השיח הפנימי:
במקום לומר כשהבית הפוך: “איזו אמא אני…”
 להגיד: “אני בתקופה לא פשוטה, ואולי אני זקוקה לעזרה.”

כשאת רואה ערמת כביסה ואומרת לעצמך “אני בחיים לא אעמוד בזה” –
תנסי לומר: “אני עושה כמיטב יכולתי.”

ואם המטבח נראה כאילו נפל שם טיל –

תראי את זה בתור הוכחה לכך שבישלת, שהשקעת, שנתת מעצמך, או פשוט: עדות לזה שיש שגדלים פה בני אדם. כל הכבוד לך!
תזכרי: חמלה לעצמך היא לא מותרות, היא הכוח שמניע אותך קדימה.

הדרך שלי –

וכשאני נזכרת בשאלה שלהן, של הסבתות – “איך את מסתדרת?” ,

כאילו יש נוסחה סודית שלא גילינו. אני מבינה משהו פשוט אבל עוצמתי.

שלשאלה הזו אין באמת, תשובה. ואגב, גם בשיר לא ענו עליה…
כי יש ימים שהכביסה גולשת כמו נהר בלי סכר,
המטבח מבולגן, הכלים מחכים בסבלנות,
והמשימות זוחלות אחריי לחדרים, לארונות, אפילו אל תוך המחשבות שלי.

יש ימים שאני עומדת חזקה, זקופה,

ויש ימים שאני נסדקת.

יש ימים שאני קמה ונופלת,

צוחקת ובוכה,

צפה מעל הכול או שוקעת לרגע…

אבל תמיד עולה שוב.

תמיד ממשיכה.

בדרך שלי. בקצב שלי. בבית שלי.

ובדיוק כמו שהשיר מסתיים, בכל מצב, גם כשאני לא מסתדרת,

"אמא אשת חיל נהדרת!!"

ועם כל זה,

אם לפעמים, את מרגישה שאת לא האמא שרצית להיות.
תדעי, זה לא את!
זה העומס, העייפות, הילדים, העבודה, החינוך… החיים עצמם.

ויש דרך לצאת מזה!
כתבתי בעבורך, מדריך שיעזור לך למצוא שוב כוח, שלווה ושקט פנימי באמהות. 

לחצי כאן וקבלי ממני, את המדריך באהבה.