שוב ערב, שוב דיונים מתישים…
"בואי נסכם שוב את האפשרויות הריאליות" אומר בעלי:
"העירייה יכולה לסדר לנו סמינר כלשהו",
"איזה סמינר דפוק שאני יכולה לסדר אותו לבד"… אני מרירה.
"תהיי הגיונית בתיה," מבקש בעלי, "אף סמינר גדול לא יכניס אותה, זה מקומם באמת,
אבל זאת המציאות, כן, למרות שהיכולות הלימודיות שלה גבוהות מהממוצע, בגלל הקשיים שלה אף סמינר לא ייקח אחריות"…
וגם בגלל שסבתא שלה לא מורה באף סמינר, חולפת לי מחשבה אכזרית.
"אף סמינר לא רוצה להשקיע טיפת מאמץ, או טיפת לב" אני מתחילה לדמוע.
"בתיה, בבקשה בואי נשאיר את הדיון ענייני, זה לא יעזור להאשים אף אחד".
אני מנסה, למרות הכאב שאוכל אותי:
"יש את כיתות התקשורת", אני כמעט לא מוציאה את הרעיון מהפה, "זוכר מה סיפרו לנו על זה, הם משתדלים לעשות עבודה טובה… הבעיה היא שהרמה הלימודית נמוכה,
לכל הבנות שם יש לקויות למידה נלוות,
כל הבנות שהן על הרצף והרמה הלימודית שלהן תקינה משתחלות איכשהו לסמינרים, כי יש להן אחיות בסמינר, או שסבתא שלהן מפקחת, או שיש להן דוד עם קשרים למרות שהן לא זוכות לשום יחס מיוחד או טיפול מינימלי".
"גם הבנים," מוסיף בעלי, "זוכרת מה אמר לנו ראש הישיבה".
כשעוד דמיינתי את הכיתה שנקים הלכנו לשאול, להתייעץ מה לעשות, ו"ראש הישיבה" – אחד מגדולי הדור – אמר לנו, שהוא לא כל כך יודע מה קורה אצל הבנות, אבל אצל הבנים ההורים לא מטפלים.
מעדיפים לטייח, שולחים אותם לישיבות, הבחינה שייכת רק ללימודים אז אם הרמה הלימודית גבוהה – הם נכנסים לישיבה.
כשהם מחליפים חברותא כל חודש מרימים גבה.
כשהם לא מסתדרים בפנימייה חושבים שהם מוזרים וזהו.
הם גם מתחתנים בדרך כלל כי אף אחד לא רוצה לקלקל להם ולספר איך הם לא מסתדרים חברתית.
"אני," כך אמר "הראש ישיבה" "שומע על זה רק כשמגיעים האבות של הכלות הצעירות לבכות…."
"תטפלו בה", ביקש "הראש ישיבה", "תתנו לה כלים לחיים, אל תטייחו, אל תתעלמו מבעיות, ושזה לא יהיה על חשבון הבנות האחרות בבית".
בעיה, אם כל מנהלי הסמינרים מתעקשים להתייחס אליהן כאל גוש אחד בלתי נפרד…
"אין אופציה טובה", אני מסכמת לבעלי.
"נצטרך לבחור את הגרועה פחות" הוא עונה לי.
אני הולכת להדליק מוזיקה, מנסה לבשל תוך כדי למחר, הנגן נדלק על שיר יפה,
"מתנות קטנות",
איך אני אוהבת את השיר הזה….
את השיר הזה שלחה לי אחותי כשאילה נולדה, אחרי שהבנתי באיחור רב,
(שבועיים אחרי הלידה, ככה זה חוסר תפקוד מוחי של יולדת),
שאם היא לא עברה סינון שמיעה אני אולי הולכת לגדל לקויית שמיעה נוספת….
בכיתי לילה שלם,
בבוקר התקשרה אחותי, בכיתי גם לה, היא שלחה לי את השיר כתגובה:
"שיר חדש, את תאהבי אותו"…
בטח אהבתי,
מתנות קטנות,
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה
עיגולים של אמונה
מתנות קטנות,
כמו הכוח לקבל את שאין, את מה שיש,
מה עוד אפשר כבר לבקש….
זוכרת איך התבוננתי בפנים הקטנות המשורטטות של אילה
"מישהו" שלח לי אותה, בדיוק כמו שהיא, מתנה.
עם מה שיש ומה שאין.
כמה נחמה הייתה במחשבה הזו…
לכל המודאגות, השמיעה של אילה תקינה, עשינו "ברא" בהרדמה מלאה כד לוודא את זה.
אבל השיר נכון ויפה תמיד,
ויש בו השלמה כל כך יפה ונכונה….
"אני לא יודעת מה להחליט," אני חוזרת לבעלי לסלון רגועה קצת יותר,
"אבל דבר אחד ברור לי, שירה תיכנס רק למקום שבו היא תהיה רצויה, שיחכו לה עם זרועות פתוחות ולב רחב ולא משנה על מה נצטרך לוותר בשביל זה".
מגיע לה.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
22 Responses
את אמא כ"כ מיוחדת!!!
ומרגשת
שה' ייתן לך המון כח ושמחה!!!
👍👍👍👍
מחכה כל הזמן לפרק נוסף.
מצטרפת לרות!
מתפעמת מהחכמת חיים ומאמונת חכמים נדירה
בחרת בכוונה תחילה את התקופה הזו לדבר על הנושא הזה??
שיא הרישום עכשיו בכל הסמינרים ומתחשק לי נוראא שכמה מנהלי סמינרים ורשמות יקראו את הטורים
המדהימים שלך!!!!
הוא כואב ברמה לא נתפסת, ולא נראה לי שיש עוד מקום בארץ שמתחרה עם הטירוף שקורה בירושלים.
גם לבנות תקינות מבחינה תקשורתית, רוחנית, לימודית….
מרשה לי לשאול למה זה התפקיד של המנהלי סמינרים?
לא מספיק מה שהם כבר עושים?
למה ברור לנו שמנהל סמינר שעובד מאד קשה צריך להוסיף לעצמו עוד הרבבבבה עבודה בשביל כיתת תקשורת
אני חושבת שזה מאד הוגן לתת למשהו אחר לעבוד בזה – כמו אמא שזה מאד חשוב לה
(בעיני, זה כמו כמו העמותות שעוזרות ליתומים, וכועסים עלים למה הם לא עוזרים לילדים להורים גרושים, כאילו ם הקימו את העמותה והחליטו למה היא מיועדת, למשהו יש בעיה – שיקים בעצמו עמותה כזו)
ואני לא מזלזלת בקושי של ההורים, ושל הילדים, אבל הפתרון להפיל את האחריות על המערכת – זה לא פתרון וגם לא מוצדק
ואני מאד מעריכה את כותבת הסיפור שמשתדלת לספר את הסיפור כהויותו ולא מנסה להאשים ולהתקרבן וכו'
איזו אמא מחיודת ומדהימה שאת !
וואו!
אהבתי את המשפט האחרון "אבל דבר אחד ברור לי, שירה תיכנס רק למקום שבו היא תהיה רצויה, שיחכו לה עם זרועות פתוחות ולב רחב ולא משנה על מה נצטרך לוותר בשביל זה".
כל כך אמיתי וחכם, זה ההבנה שאנחנו רוצים את ההכי טוב במצב הקיים והשלמנו גם עם המצב אבל שהבת לא תיפגע שיהיה לה טוב וואו כל הכבוד נהנתי מזה.
את מדהימה!!
איזה אישיות ואיזה אמא מיוחד
פשוט השראה
איזה הורים מיוחדים………………….
רק אני הזדעזעתי וכאבתי לקרוא את התיאור של הבנים ש'מחתנים אותם' ככה?
ובתיה, את אישה מדהימה בצורה לא רגילה,
ללמוד ממך המון!
אם הזדעזעת בכזו רמה, זה כנראה בגלל שעוד לא נתקלת בגרושות צעירות שהתגרשו בדיוק בגלל זה.
שחשבו שהתחתנו עם "גדול הדור הבא", כי הבחור היה מצויין בלימוד, והיה ה"מתמיד" של הישיבה,
ואף אחד לא סיפר שהוא רק לומד כי הוא לא יודע לתקשר עם אנשים…
צודקת
וחשוב מאד להדריך ולכוון בשידוכים, גם את הבנים וגם את הבנות, לוודא שיש בפגישות גם שיחות של שיתוף ברגשות וכו', כדי לראות שיש לצד השני יכולת רגשית טובה.
זה יכול להכאיב אבל זאת מציאות שאת הבנים פחות מטפלים בהם כשיש בעיות מסוימות וסומכים שהגיל יעשה את שלו והם בנים וכו' גם אנשי החינוך אצל הבנים בדרך כלל לא מבינים בנושאים האלו של לקויות למינהם וכו' וכך הם מגיעים לישיבה ושם הם מסתדרים איכשהו וככה הם נפלטים לחיי המעשה קצת "צולעים" רגשית/תקשורתית ומחתנים אותם חושבים שאחרי החתונה זה יעבור וההמשך ידוע ואין טעם שארחיב (ואני לא מדברת גם על השדכנים שלא נותנים את כל הרקע רק דוחפים בערמומיות לסגירה ברוב המקרים אבל זה נושא אחר).
נ.ב הגיע הזמן שצוותי ההוראה גם בבנות ובעיקר אצל הבנים יכירו בבעיות שישנם וידעו איך להתיחס אליהן ואיך לטפל בהם ויגדלו דורות בריאים בגופם ובנפשם בלי לטייח.
מדהימה !
פשוט אין מילים והלוואי וכל הורה ינהג כך עם ילדיו-לחשוב על טובת הילד האמיתית ! ולא על שם וכל החיצוניות הזו שלעיתים חלולה כ"כ ואין מאחוריה כלום..
לשרי, שדואגת למנהלי הסמינרים שעובדים קשה
תסבירי לי מי בדיוק אמור לפתוח כיתת שילוב אם לא הנהלה של מוסד לימודי קיים?
הרי אם האמא תפתח כיתה עכשיו, היא לא תוכל לפתוח כיתה שמשולבת בחברה רגילה, אם הכיתה שתפתח תהיה כיתה יחידה. והרי זה כל הסיפור, לאפשר לכל ילדה שיכולה, להשתלב ככל האפשר בחברה רגילה.
ואין שום צורך לרחם כ"כ על המנהלים –
לשם כך יש תקציבים ממשרד החינוך, והוא יוכל למנות רכזת לכיתות שילוב, יועצת מיוחדת עבורן ועוד.
האמת העצובה היא שלא "העבודה הקשה מאוד" מפחידה את המנהלים, אלא הכבוד שלהם והשם של המוסד, שעליהם הם חוששים שאולי יפגעו.
וכאן אולי הביקורת צריכה להיות מופנית אלינו כציבור,
אם ציבור ההורים של הבנות ה"טובות" וה"מבוקשות", יהיה זה שישכנע את המנהלים לפתוח כיתות שילוב, כחלק מתפיסה חינוכית ערכית יהודית, שרואה בזה תועלת לחינוך הבנות ה"רגילות", אולי מכאן תצמח הישועה.
ואולי זו מטרת פרסום הסיפור כאן, בהנחה שמנהלי סמינרים לא ממש נמצאים בקהילת הקוראות…
מוחה בתוקף!
מנהלי הסמינרים (לפחות אלה שאני מכירה) מוסרים את נפשם על חינוך הבנות שלנו!
לפי מה שאני רואה, לא השם של המוסד הוא שיקול כאן.
הבירוקרטיה היא באמת לא הגיונית!
אולי תספרו למשרד החינוך מה העלויות של החזקת כיתה כזאת,
כולל הצורך בחדרי ספח נוספים, הרבה פעמים נדרשת בניה בשביל זה,
ועם כל הרצון הטוב פשוט אין איפה לבנות!
לפעמים כשאומרים אין מקום להכניס עוד כסא- מתכוונים בדיוק לזה!
באמת, ענת, אין צורך לרחם על המנהלים, הם מצדיקי הרבים ככוכבים,
ואי אפשר לשער את השכר השמור להם.
צריך לרחם על כל אלה שלא יודעים להעריך עבודה חינוכית.
גם לי יש ביקורת לפעמים, אבל אני רוצה להזכיר- גם לעצמי-
שכל מי שמוכן לעסוק בחינוך בדור שלנו ראוי להערצה.
בתיה יקרה
בכל פעם מחדש מתפעמת מעוצמת האמהות שלך
ובכלל.. איזו גישה חיובית כלפי התפקיד שקיבלת.
אשרי ילדיך שזכו.
הקב"ה בחר בכם לא בכדי, אתם מוכיחים שהבת היקרה שלו בידים הכי טובות שיש.
מרגש.
חבל שהעולם כ"כ מנוכר לילדות האלו, ומוסיף קושי שוב ושוב להורים שמתמודדים באצילות ובגבורה
לקרא ולבכות!
כמה כוחות נפש צריך בשביל זה!
והתיאור של הבעיות אצל הבחורים שלא מטפלים בהם כזה צורם!!!
מה חשבתם שתחתנו אותו רגיל והוא ימשיך רגיל?
למה להמשיך לאמלל אותו? למה להפיל בחורה תמימה בפח?
במקום שיהיה לכם רווק בבית שמחפש שידוך המתאים לרמה שלו, יש לכם גרוש המחפש פרק ב', הרבה יותר מורכב…
לא מבינה את המוח המעוות הזה
וכל האנשים שיודעים ושותקים כי לא רוצים להרוס, זה שותפות לעוול הזה!
אתם הורסים בכך שאתם נותנים לא להתחתן עם בחורה רגילה!
הנושא הזה של רישום לסמינרים בירושלים הוא קטסטרופלי. נקודה.
אין על זה חולק, מנהלי סמינרים, רשמים, רשמות, צוות חינוכי ובעיקר בעיקר הורים ובנות
יקרים מאד שנגמרים כל פעם מחדש.
ואם קורה בציבור תופעה כ"כ קשה והזויה כולם צריכים לתת עליה את הדעת.
מבחינתי זו התגלמות של עולם השקר, עוצמה של הגלות!!!
ובקשר להכלה ויחס לבנות שהם לא בדיוק מוצלחות כמו כל בנות ההאצולה… אני כל שנה נתקלת בכאב בבנות ש"אמא שלי לא מסכימה שאני אשב, אתחבר וכו'…"- למה אמא יקרה???? תאמיני לי שככל שהבת שלך תתן מעצמה יותר היא תגדל יותר….
צר לי לכתוב אין הכלה בכלל!!!
המוסדות מחפשים חיים קלים.
שילכו קצת ללמוד איך מקבלים שונים
לצערי אני כותבת מניסיון עצוב מאד.
שרי, רק עכשיו אני קוראת בעיון את התגובה שלך.
מסכימה מאד עם האמירה שמי שמקים מוסד מחליט איך הוא יתנהל
ולו בגלל הסיבה הפשוטה שהם רואים את הדברים מבפנים
ומישהו שמגיע מבחוץ באמת לא מבין כמעט כלום
אבל לדעתי ארגון חיצוני או אדם פרטי שאכפת לו לא יכול לעשות את זה לבד
חייבים שיתוף פעולה של הנהלת המוסד
אבל שיתוף פעולה לא משיגים בכח ובביקורת.
בכל מקרה, כל מי שניסתה אולי לפתוח מסגרת מתאימה בטח יודעת להעריך את מי שעובד בזה.
וכולנו, מהנסיון שלנו בבית, מבינים שאם לנו קשה, גם למערכת החינוך לא אמור להיות קל
אפשר להבין את כולם כאן…