סיפור לחנוכה: מחכה

אוטובוס.

זגוגית חלון מלוכלכת, חולפת במהירות על פני שדות ועצים והרי אבן. מחליקה על הכביש הרטוב שפנסי הרחוב משתקפים בהם בקווים מרוחים כתומים, יוצרים שורות של שמונה אורות ועוד שמונה ועוד שמונה —האוטובוס האט ופנה ימינה אל תוך העיר.

שוב ניגבה את האדים על החלון והפעם ראתה שורות של אורות קטנים בחנוכיות בפתחי בנינים ובחלונות. בראשה עלה תמונת חנוכית הכסף של מנחם, זאת שמירקה כבר ארבעים שנה, ועוד אחת אחרונה. בינתיים. מונחת על המגש מחכה להם מוכנה להדלקה.

ועוד מעט יבואו אליהם הילדים והנכדים, יתלוננו על האוטובוסים הצפופים והכבישים הפקוקים, ימלאו את הבית בהמולה עליזה, בעיקר יפשטו על המטבח עם מגוון תבניות וקערות וכלים. והיא תצטרך לדחוק את הדאגה ולשבת איתם "את המלכה אנחנו מכינים הכל" ולהנות מהשעה הזאת, של "פעם בשנה שכולם יחד, איך אפשר בלי זה". אולי הם מרגישים שהם כולם יחד ולא חסר כלום, אבל היא תחכה לרובי שלפי התגובה הלא ברורה שלו אין הרבה סיכויים שיגיע, וכל הנחת והאושר במשפחה שהקימו יתערבב עם החסר והעלבון של אותו חלק שלא נמצא כאן, שגם כן היה רוצה לצפות בו באושר ולגמוע רק נחת.

הרגישה מרוקנת. היה ערב יפה. באמת. הבנים מגיל שש עד בר מצוה ארגנו מקהלה והשיתוף פעולה שלהם היה כל כך מתוק. שושי ורבקי הכינו תוכניות לילדות. היתה אוירה טובה להפליא. שום נושא רגיש לא עלה, שום דבר לא נשבר או נשפך, נראה שכולם באו מוכנים ומלאי רצון טוב.

היא לא תחשוב על זה, שכל זה אינו שווה לה. ההכחשה הזאת לא תשנה כלום ברגשות שלה, אבל גם עדיף לא לחשוב את זה עד כמה שאפשר.

היה ערב יפה. ורק היא הרגישה בודדה. אף אחד מהם לא ידע שהדליקו רגע לפני שהגיעו, ולכן גם לא שאל למה, ואיך, ומה הרופא אמר. אף אחד לא השתתף בדאגתו של מנחם, והביע נכונות לעזרה, אם רק צריך.

הקיפה בידיה את כוס התה, הרגישה את האדים מחממים את פניה.

מנחם הלך לבית הכנסת, אמר לה פעם שרק הלימוד מחזיק אותו שלא ישתגע. נס שיש לו את זה. ומה איתה?

שוב פעם החלק החסר שבליבה. ומי ידאג לו. גם אם היו יודעים לא היתה יכולה לסמוך עליהם.

הדלת נפתחה. היא הביטה בו בהפתעה.

"החלטתי בסוף כן להגיע, החנוכיה שלי כאן. אולי אדליק–"

"בוודאי, הנה אביא לך". אבל נשארה לשבת חסרת כוחות.

הוא כבר עמד ליד הארון הפתוח, מחפש, "אני אקח, אל תקומי. היא לא כאן?", הסתכל אליה.

היא הצביעה על הויטרינה, מאחורי הפמוטות החנוכיה מוכנה עם בזיכים ופתילות. רק שמן חסר. ונרות.

"רק היום היא כאן, בגלל הערב לביבות וכולם שהגיעו… כל יום היתה על המגש ליד החנוכיה של אבא".

הוא העמיד אותה במקום בשתיקה, מילא שמן ובירך בשקט. אחרי שהדליק עמד מול הנרות עוד דקה, ואז הסתכל עליה נבוך.

"איך הרגל? וקסלר קיבל אותך היום, לא?"

"כן. נראה רופא מצויין. והיה אדיב מאד. בינתיים עוד לא רצה לומר דברים ברורים לפני שאלך לבדיקות נוספות שהוציא להן הפניה וגם אמר שידאג לתורים מהירים. היה נראה שהוא מעריך אותך. אמר ששמח להכיר אותנו".

הוא הניד בראשו. "אם תצטרכי עוד משהו רק תגידי לי, כן?".

"תודה. באמת עזרת לנו ואני מקוה שלא נצטרך עוד…".

הוא התיישב לידה, והיא ראתה אכפתיות בעיניו. "אני אדבר עם וקסלר, שבאמת יזרז את מה שצריך. בסדר? לשטוף כאן עכשיו או שאבוא ביום חמישי?"

היא חייכה אליו, לגמה סוף סוף מכוס התה הקרה מעט, ונענעה לשלילה. "אל תתאמץ עכשיו, מאוחר כבר. תודה צדיק. אולי תבדוק מה נשאר בשבילך במטבח. היו הרבה דברים טעימים".