תהום
תמיד שם
מתחת לכל צעד
לא איום
עובדה
כל החיים
הלכתי סביבה
כאילו זה חוסן
נזהרתי
נאבקתי
העמדתי פנים של יציבות
נפלתי
וקמתי
לא מגבורה
מהרגל
הידיים התרגלו לכאב
המאמץ הפך שגרה
להיות
להחזיק
לטפס
גם כשאין למה
שלב
אחרי
שלב.
ואז זה נשבר
לא ברעש
בוויתור
אין החלקה
אין דרמה
רק אין אחיזה
אני משחררת
לא כי אני רוצה
כי נגמר
הנפילה לא מפתיעה
היא מוכרת
שקטה
מדויקת
זה לא כואב
כי כאב צריך תקווה
ואין
התהום לא מחבקת
היא פשוט שם
ואני נכנסת
בלי ידיים
בלי שאלה
ואין כאן בחירה, רק ידיים שכבר לא נסגרות.
אויש, מה זה?
נשמע קשה מאוד
כתוב נוגע ועצוב
אבל על מה מדובר?
גם אני לא הבנתי,
הכאב נגע מאד ללב,
אבל הייתי רוצה יותר להבין.
אפשרי?
כתיבה משובחת!
אהבתי את העומק וההבעה העזה…
לפי מה שהבנתי,
שהתהום זה סוג של דיכאון
שבסוף היא נפלה אליו…
מכירה אותך תהום, לא רוצה ליפול ומגלה שכבר בעצם נפלתי, תודה לך העלית לי דמעות, חשבתי שרק אני מכירה אותו ואת ההרגל לקום ממנו ואת הכוחות שאין לי לקום שוב, אני נמצאת בטיפול אבל גם שם צריך המון כוח, כשאני רוצה רק לברוח…..
מדהים