"קו שלושים ותשע להר חוצבים" הקול המתכתי הגבוה הזה מקפיץ אותי מלבהות על הפס בצבע קרם שחוצץ בין הסגול כהה לסגול בהיר.
שמה את השיער בתוך הגומייה, שתי סיבובים תוך כדי ריצה מטורפת. עוברת את הספות, צועקת "בי" אבא צועק "זיי מצליח" קופצת חמש מדרגות ענקיות בלגימה. חוצה כביש בטיסה, הדלת של האוטובוס נסגרת.
"עוד פעם שמעת את האוטובוס מהחדר שלך והספקת?", חיוך ענקיסטי על פני "איך ידעת?" משיכה בשיער שלי "את מסדרת לי קוקו חדש, כן?" נכנסות לספסל האחורי, פותחות מספרה. האוטובוס, הקו, השעה. אנחנו הבוסיות של האוטובוס.
אנחנו מסתכלות קדימה, מישהו יושב שם על הכיסא היחיד וצועק על בחור שלוקח לו את הכובע מהראש. "הי! תפסיק לקחת לי את הכובע!" הבחור ממשיך לקחת לו את הכובע ולהחזיר, עוד פעם ועוד פעם. משוגעע!
תחנה לפני שצריך לרדת, במלכי ישראל-שרי ישראל. השיער מסודר עם גל של בננה ושתי סיכות סבתא. זה ה-מודה היום. כאילו לפי הגובה של הגל, יודעים כמה את בעניין. אנחנו יורדות מהאוטובוס. צוחקות, ממשיכות לצחוק בטיסה נוספת לסמינר. הספקנו להגיע לפני המורה. הערב חנוכה! המורה מדברת על האור, על משפחתיות.
בהפסקה, יושבות על שולחנות ומדסקסות על כל העולם. "אולי נלך הערב לבאולינג?" כדור פינג פונג קטן מפיל את הבקבוק שלי "הערב אני נוסעת לסבתא שלי"/ "אני נוסעת לבני ברק לסבא שלי"/ "לנו יש ערב לביבות משפחתי עם הנישואים"…
לי יש הדלקת נרות עם אבא, אמא, ואחיות נשואות שאולי יבואו. לא דודים, לא בני דודים.
סבא וסבתא שלא זכו לשמור מצוות, יכבדו את אמא ויבואו לערב אחד, אפילו שהם חושבים שאנחנו חיים באיזו מערה חשוכה. אני יושבת בין החברות, מקשיבה באוזן להוטה על סיפורי לביבות, סוגי מאכלים ומתכונים, תוכניות של דודות זקנות, בלגן של אחרי המסיבה, כמה שעות זה לוקח ולמה הנשואים לא חושבים לעזור. שומעת ולא רוצה לשמוע. רוצה גם לסדר, לנקות. להשתעמם מתוכניות של דודות זקנות. יודעת שלא יקרה. משהו צובט לי בלב חזק, לא יודעת להגדיר מה.
מחכה בתחנה לשלושים ותשע, עולה בכבדות. רואה את המשוגע שחוטף כובעים, בדרך כלל הוא מפחיד אותי, עכשיו הבדידות מפחידה אותי יותר. הפסגה-תורה ועבודה, זאת התחנה שלי. עוזרת לאשה להוריד את העגלה מהאוטובוס. התינוק מחייך אלי, יש לו אבא ואמא, זה מה שהוא הכי צריך מכל העולם. באיזה גיל מתחילים להרגיש שצריך יותר מזה?
עוברת את ישיבת קול תורה, יורדת במעבר הצר של סוכטשוב. חתולה שחורה רודפת אחרי לבנה, מסתובבים סביב עץ הברוש שתקוע באמצע המדרכה.
השכן הצדיק כבר מכין את הנרות ללילה, שורות שורות של חנוכיות. לעצמו ולשמונת חבורת המופרעים. רואה את אבא מכין את החנוכייה בחלון. חנוכייה מברזל, צבועה באומנות מיוחדת.
אמא במטבח מנסה לקלף תפוחי אדמה ללאטקעס, המתכון מהספר מתכונים הסגול של חב"ד. מתכונים שמנסים ליצור מסורת מנקודת אפס לנקודת שיא בשנייה.
מוציאה גם רסק תפוחי עץ, זאת המסורת שלנו. לא שמעתי שמדברים עליה בכיתה היום, כנראה משהו מן העבר שהשתחל להיום.
אמא מבקשת ממני עזרה, מקלפת את תפוחי האדמה לאט. אין לי כמות גדולה, אין למה למהר, זה בסך הכל רק שלושה אנשים מבוגרים. מכניסה את התפוחי אדמה לפוד-פרוססור, מה שאפשר להקל על אמא, כדאי. בסוף שמה לב שהכנתי גם את הלאטקעס.
אמא עסוקה בלדבר עם מישהי, יושבת בנינוחות על הכורסה האדומה. היא מרוצה. "אה, אבא. החג הכי מרגש ביהדות זה חנוכה. זוכר את האשוחים? את השירים? הגמד הקטן שמחלק מתנות וממתקים? אף פעם לא הבנתי למה צריך את כל זה".
אבא מחייך, מכניס את היד לכיס מוציא משם מטבע שוקולד.
"היום אנחנו מבינים, ביהדות יש הסבר ועומק, הנה גם למטבע הקטן הזה, דמי חנוכה, יש מסורת"
אני מקשיבה לדיבורים העמוקים מהמטבח, מבינה מהשיחות של החברות, שהעמקות הזו היא משהו מיוחד רק אצלנו. מי שעשה מהפך ומתאמץ להתחבר.
"יודית? מוכנה להדלקה?" אני נכנסת לסלון.
הנרות מוכנים. אבא מדליק, מברך. "הנרות הללו ", "אנא בכוח" שבע פעמים. נהנית מהמנגינה, מהילדה הקטנה שנמצאת עם אבא ועם אמא.
זו המשפחה הקטנה שלי, עמוקה, שונה, אבל שווה.
