"שחררי, הכל בסדר." גילי חייכה ולקחה את עגלתו של ארי. יונתן ואילה כבר רצו לדירה של קאופמן, נרגשים מההבטחה של השכנה ש'הם יעשו יום כיף'. שיר צפתה בהם מהספה.
"תקבלי אותם בחזרה בשבע וחצי." אמרה גילי לדיני.
"פשוט אין מילים – "
"דיני. הכל בסדר. זה ממש ברצון. הלוואי שנצטרך רק בשמחות."
היא פנתה שוב לאמא של דיני, שישבה על כסא האבלים. "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים." אמרה בעדינות, ואז, להפתעתה של דיני, דיברה גם לשיר.
"אני גילי, השכנה של דודה שלך, דיני."
ידה של שיר החזיקה בבובה עם שערות הצמר הצהובות.
"אני שמחה להכיר אותך, שיר. עכשיו כל הילדים באים לשחק אצלנו, אני אשמח שגם את תבואי."
שיר רק הביטה בה.
"בואי." גילי הושיטה לה את ידה בלי להירתע. "אני מקווה שיהיה לך נעים בבית שלנו. יש לנו משחקים יפים ונעשה דברים כיפים. את תוכלי גם לחזור לכאן כשתרצי. נכון דיני?"
"בטח. הדלת לא תהיה נעולה, ואת לא צריכה לדפוק, שיר. אם את מחליטה ללכת לשכנים שלנו, את יכולה להיכנס בחזרה בכל רגע."
"בואי, שיר." גילי עוד הושיטה את ידה.
עיניה של שיר עברו במהירות בין שתיהן, ואז היא קמה ואחזה בידה של גילי.
"שיהיה לך כיף." דיני חייכה אליה, מסתירה את תדהמתה. כמה שהילדה הזו לא צפויה. הייתה בטוחה ששוב לא תקום מהספה עד הלילה.
אבל בשתיקה שלה אין סדק. אם היא לא תדבר עד אחרי שבת, יהיה כבר ברור שחייבים עזרה מקצועית דחופה.
כמה סיכוי יש להצליח לשחרר ילדה מטראומה, בזמן שהיא חסרה את הבטחון הבסיסי לדעת באיזה בית תגור תשהה בשבוע הבא?
מזה בעצם יחיאל חשש, מכך שהרחמים על שיר יגרמו לכך שהם ירגישו מחויבים להשאיר אותה אצלם. לכן מההתחלה הוא נחרץ כל כך נגד הרעיון של לקחת אותה לאומנה.
אבל האם לא אמורים אכן לרחם על אחיינית חסרת אונים? לעשות מאמץ ענק בשבילה כשהיא כל כך אומללה?
הם היו צריכים לפחות לדון בכך ברצינות, יחיאל והיא.
דיני העבירה לשון על שפתיה. גם כשיחיאל החליט להרחיב את שעות העבודה שלו לאחרי צהרים, לא עלה בדעתו שזה משהו שהם צריכים להחליט עליו ביחד.
היא אספה לקוקו מסודר את שערותיה של שושי. "אני ממש מקווה שלא יהיה לך קשה מדי." אמרה לגילי. השכנה שלה רק חודשיים אחרי לידה.
"מגיע לך לגמרי, וזה בסדר גמור."
"תבורכי."
כמה שהיא צריכה את השקט הזה עכשיו.
"אלישבע, גם את מוזמנת." אמרה גילי.
"יש לי שיעורים."
"תעשי אותם אצלי."
"אני לא צריכה – "
"הולך להיות פינוקים, אלישבע, קחי בחשבון. נעשה יום כיף. במקום החתונה שהפסדתם."
כשהדלת נסגרה אחרי הילדים – כולל גם אלישבע, חזרה דיני לסלון. "טוב שיש שכנים טובים." אמרה אמא שלה.
"גילי מקסימה." שתים עשרה שנים של שכנות קרובה ועזרה הדדית יצרו בין שתיהן קירבה דומה לזו של אחיות, לא שהייתה לה הזדמנות לחוות אחווה ויציבות שיש בקשר בין אחיות נשואות.
ריקי ישבה על הספה, דרוכה לכל מילה שלה ושל אמא, מי יודע מה מתבשל אצלה בשלושת הימים האחרונים. כמה שאלות מצטברות ומסתבכות, לאיזה מסקנות היא מגיעה. יום אחד יהיה צריך להתפנות גם לזה.
"ריקי, תאפי עכשיו את העוגה שדברנו עליה. בסדר?" בקשה דיני.
"עוגת גבינה." היא הסבירה לאמא, כשהבכורה שלה הלכה למטבח. כבר לפני כן סיפרה לאמא שהם החליטו לא להשתתף בשבע ברכות החגיגי של שבועות ושבת, גם אמא הייתה בדעה שהשתתפות באירוע המוני כזה עלול להחריף את ההסתגרות של שיר.
"מפתיע איך שיר הלכה לקאופמן." אמרה עכשיו אמא.
"כן, גם אני הייתי בטוחה שאין סיכוי. ברגיל היא ילדה חברותית מאד. אולי בזכות זה."
"איך את יודעת מה הרגיל אצלה?"
"דיברתי עם הגננת שלה."
אמא הנידה בראשה. "אני לא יודעת איך להודות לך על כל מה שאת עושה."
"את לא צריכה להגיד ככה, אמא."
"למה לא?"
"כי זה ברור מאליו."
בשקט שנוצר ניסתה דיני לסדר את מחשבותיה. למה כואב לה כשאמא מודה לה בצורה כזו?
חוסר האונים של אמא, זה מה שממלא אותה בצער שאי אפשר להכיל. שקוף איך אמא משתוקקת לחבק את שיר, איך היא מייחלת להיות יכולה לגדל אותה בעצמה. אמא בקושי מחזיקה מעמד עכשיו, בגלל האובדן של טובה. היא נואשת לכך ששיר תגדל במשפחה, והיא חסרת אונים, תלויה לגמרי בילדים בשאלה האם ואיך זה יקרה.
"גם טובה הייתה חברותית מאד." שמעה את אמא שלה אומרת.
נשימתה של דיני נעצרה בגרונה.
"לרסק את הביסקוויטים במגי'מיקס?" ריקי הופיעה בסלון.
"כן. ככה זה הכי קל. רק תשטפי אותו מיד אחר כך."
יחיאל הדיח כלים לפני שיצא, כדי שתהיה איזושהי אפשרות להתחיל להתארגן לחג. הכרחי שהם ישמרו על המטבח נקי.
"בסדר."
דקות ארוכות נשמע רק המנוע של המזגן, ואז הופעל מעבד המזון במטבח.
"רחלי כנראה מגיעה עכשיו לאולם." אמרה אמא משפסק הרעש.
נכדה ראשונה של אמא.
"מרגש, ועצוב שאנחנו לא שם." אמרה דיני, מחפשת את המילים כדי להמשיך את השיחה.
"לא זה מה שעצוב." אמא רק אמרה.
הוא היה באמצע לכתוב הערת שוליים, כשהטלפון שלו צלצל.
חזקי.
יחיאל העיף מבט בשעון.
שש וחצי. סביר שגיסו מתקשר מהאולם.
הנה זה מתחיל.
בבוקר התקשר חזקי, עדכן שהוא מנסה להשיג את ההורים בטלפון ואיננו מצליח. הוא חקר שוב את יחיאל מה הייתה הסיבה לטלפון שלו ביום האתמול, שאל אם הכרחי שיבוא מיד. יחיאל נתן לו להבין שלא, וחזקי התנצל שאם יגיע באוטובוס ממודיעין עילית, ילך לו כל היום.
כמה דקות אחר כך צלצל גם ישראל, סיפר שהוא התקשר להורים. אמא ישנה, ואבא היה נשמע במצב רוח ירוד מאד. הוא שאל האם קרה משהו חריג, האם יש סיבה נראית לעין לדכדוך הזה. העלה השערה שאולי החתונה יוצרת מתח מאיזושהי סיבה לא מובנת. גם הוא התנצל על הקושי להגיע בתחבורה ציבורית ביום שהוא לחוץ ועמוס, יום החתונה.
שניהם הניחו כמובן מאליו שבחתונה ייפגשו כולם.
חזקי אולי מתחיל לקלוט עכשיו שמשהו איננו בסדר, הוא רוצה לברר מדוע לא הגיעו עדיין לאולם.
יחיאל הוסיף את המילים שעמד להקליד לפני הצלצול, מתלבט אם לענות לשיחה. הוא נצרך להרבה ריכוז כדי להסיק האם יש לפניו שגיאת דפוס של המהדורה הישנה, או שיש פה מחלוקת מהותית בפירוש הסוגיה. שיחת טלפון תקטע לו את קו המחשבה. אתמול לא יכול היה לעבוד כל אחרי צהרים, היום נאלץ לצאת מאוחר מהבית, ומי יודע מה יהיה מחר. הוא התחייב להגיש את עשרים הפרקים הראשונים של הספר ערוכים ומוגהים עד לראש חודש אב.
חזקי יכול להתקשר גם לדיני.
הצלצול פסק.
ואז התחיל שוב.
'יעל' על הצג של אמא.
אשתו של מוטי.
איך מתאים ליעל להתקשר כדי להתעניין מה קורה. יפה שהיא מתקשרת קודם כל לאמא עצמה.
"את מוכנה לענות לה?" ידה של אמא נחה ברפיון על המשענת של כסא האבלים.
דיני לקחה אוויר. כמה שאין לה כוח לשיחות מסובכות עכשיו.
היא לקחה את הטלפון, מנסה להתמקד במה שהיא אמורה להגיד. "יעל?"
אבא החליט שהם יספרו לכולם שווירוס חזק תקף את ההורים ושגם הם נדבקו מהם. היא תבקש מיעל לעדכן את יהודית, אם הכלה, ואת כל האחרים, כדי שלא תצטרך לחזור על הסיפור שוב ושוב.
"מי מדברת?"
"דיני."
"אה, אתם בדרך ביחד?" בקולה החמים של גיסתה היו חגיגיות וציפיה. המולה נשמעה מעבר לקו. האולם מתמלא עכשיו מוזמנים. "אני שמחה לשמוע אותך, התחלתי כבר לדאוג קצת. הכל בסדר? אתם באים עוד מעט?"
"אבא ואמא לא מרגישים טוב."
"מה???"
"הם תפסו וירוס רציני."
"מה זאת אומרת? הם כאילו חולים?"
"הם מרגישים מאד לא טוב."
"אז הם לא באים???" יעל הייתה המומה. "את בעצם אצלם עכשיו?"
"אני עכשיו ליד אמא."
"היא עם חום גבוה? מה בעצם יש לה? להם?"
"הם מרגישים מאד לא טוב," אמא הביטה בה. דיני בררה את המילים. "זה לא מסוכן או משהו. אבל קשה להם מדי לבוא."
"וואו, אני לא מאמינה!"
דיני גרדה בקצה הציפורן כתם לא מזוהה שנדבק לחצאית.
"הם לא יבואו? הם לא יהיו בחתונה?"
"כנראה שלא."
"אני לא מאמינה! הם באמת לא יכולים לבוא?"
"לא."
"איזה צער! אז את אצלם? הם צריכים אותך שם? יחיאל והילדים כן בדרך?"
"אנחנו כנראה גם נדבקנו." המילים נשמעו מאולצות גם באוזניה.
"מה???"
"כנראה שזה מאד מדבק." לא יכול להיות שהשיחה הזאת אמיתית. מה גיסתה תגיד על כל זה מחר? – אם הן יחליפו עוד כמה משפטים, ההסברים הצולעים שלה יקרסו. "יעל, אמא לא מרגישה טוב, היא צריכה אותי עכשיו."
"ברור, ברור. אני לא רוצה להפריע. אני רק לא מבינה, גם אתם לא מגיעים? יחיאל והילדים, הם לא באים?"
! תציצי בעמוד הקופונים שלנו, ולכי להתפנק לחג : )
8 Responses
איזה מתח…
נראה שהסוד עומד להתפוצץ בפרקים הקרובים.
חשבתי על נקודה שאפשר ללמוד מהסיפור הזה לחיים –
מן הסתם, הבנים והכלות תמהים על ההתנהגות המוזרה של ההורים ושל יחיאל ודיני,
אולי אפילו מתרגזים עליהם שלא מספיק מתאמצים להגיע לחתונה והורסים את כל התמונה המושלמת,
בזמן שבאמת, מאחורי הקלעים, ההורים ודיני קורעים את עצמם כדי לאפשר לאחרים לשמוח בחתונה בלי עכבות ובלי סיבוכים.
כמה צריך לדון לכף זכות!
נכון שזה רק סיפור, אבל בחיים האמיתיים לכל בן אדם יש סיפור מרתק פי אלף…
צודקת! יפה מאד!
תודה טובה. כמה חשובה הנקודה הזו.
תודה על הנקודה למחשבה, ממש ממש נכון
קוראת בשקיקה, את כותבת מדהים!
באמת מפתיע ששיר הלכה לשכנים. אני לא מכירה את התחום ועד כמה זה תפנית הגיונית בעלילה, אבל מניחה שכן. אנשים הם עם בלתי צפוי, בטח אם הם ילדים, בטח אם הם במצב קשה. וכדאי לזכור לא להניח שבטוח הם לא יסכימו להצעה כזו או אחרת, אלא הרבה פעמים כדאי פשוט לשאול.
לי זה נשמע ששיר לחוצה מהסבתא,
הסבתא מידי עמוסה רגשית וזה כנראה מלחיץ עוד יותר את שיר
והסבתא כל הזמן בשטח, לא נותנת לה להשתחרר,
אצל השכנים הסבתא לא נמצאת..
משהו לא לחלוטין תקין בין דיני ליחיאל
יחיאל מתכוון לטוב, והוא מאוד משתדל למען ריקי
אבל מהפרק הזה נראה שהוא לא ממש שואל אותה מה יהיה לה טוב
ודיני שאלה אותו מה טוב לו??? חשבה עליו?
למה רק הוא צריך כל הזמן להתחשב בה, ברגשותיה ובצרכיה?