על בסיס יציב אפשר לבנות מגדלים!

יש טלפונים שאני לוקחת עוד לפני שהספקתי לחשוב, פשוט כי משהו בהם מרגיש שונה.
זה לא השם שמופיע על המסך,
זה משהו בצליל , בתדר של ההתרגשות שעוברת עוד לפני ה"שלום".
טלפון כזה קיבלתי השבוע.
ובשנייה שהרמתי, עוד לפני ששמעתי את התוכן, ידעתי שמדובר ברגע גדול.

על הקו הייתה הדס.
הדס הגיעה אליי לפני כמעט שנה, ברגע של התלבטות גדולה.
היא הייתה אז בצומת דרכים משמעותית – ממש סף החלטה – הלב שלה הוביל אותה לכיוון אחד, אבל השכל לחש לכיוון אחר, עמום.
והיא לא ידעה למי להקשיב.
מצד אחד, היא הייתה משוכנעת שיש קורס מסוים – יוקרתי, נוצץ, מבטיח, ובעיקר יקר מאוד – שהוא המפתח לשינוי שהיא כל כך מצפה לו.
היא כבר הייתה בשיחות מתקדמות עם המרכז שמפעיל אותו, כמעט סגרה על הרשמה, כבר ראתה בראש את העתיד שהיא בונה לעצמה ברגע שתפתח את הדלת של "שיעור מספר 1".
מצד שני, עמוק בפנים, בערו לה שאלות.
האם זה באמת הדבר הנכון עבורה?
האם זו הדרך?
האם זו לא קפיצה גדולה מדי, בזמן לא נכון?
הקושי בקבלת ההחלטה ייסר אותה,
ובעלה – בתבונה של מי שרואה את התמונה מבחוץ, ובדאגה אמיתית לעתיד המשפחתי – הציע לה רגע של עצירה.
"אם את כל כך רוצה – מעולה. אבל לפני שמתחייבים להוצאה אדירה כזו, לכי לייעוץ. שנדע שאנחנו עושים צעד מדויק, לא מהלך מתוך לחץ."
ככה היא הגיעה אליי.

כשהיא נכנסה לחדר, היה בה משהו שאי אפשר לשכוח: שילוב של התרגשות וחשש.
תקווה גדולה, עטופה במציאות לא פשוטה.
מצד אחד חלום ענק, שמילא אותה חיים, על פריצה משמעותית לתחום שהיא כל כך רצתה להשתלב בו,
ומצד שני – אדמה רועדת מתחת לרגליים. כפשוטו.
ישבנו יחד שעה ארוכה, ואז התחילה להתגלות תמונה אחרת לגמרי מזו שהגיעה איתה מלכתחילה.
התברר שהדס לא עבדה במשך תקופה ארוכה מאד, בשל ענייני בריאות של בן משפחה,
המשפחה חוותה קושי כלכלי מאד לא פשוט.
הם היו כפסע מקבלת תמיכה קבועה מקופה של צדקה.
והקורס הזה…
עם כל היופי שלו…
עם כל ההבטחות…
עם כל החלום שתלתה בו…
היה עלול להעמיק את הקושי במקום לפתור אותו.
אחת השאלות הראשונות ששאלתי אותה הייתה:
"מה בעצם את רואה מול העיניים? לא את הקורס. את התחנה הסופית. את היעד."
והיא שיתפה. אולי בפעם הראשונה בקול רם, את החלום שלה.
על התחום שתמיד בער בה, על רצון לבטא חלק עמוק ממנה, על כישרון שעדיין לא הצליחה לממש והיא כל כך רוצה…
וכשהיא דיברה על התחנה הסופית – היא נראתה אחרת.
שלווה יותר, ברורה יותר. הרבה פחות מתוחה.
כשהיא סיימה לתאר את החלום, הסברתי לה משהו חשוב מאוד, משהו שאני עצמי משתמשת בו הרבה בעבודה:
פירמידת הצרכים של מאסלו.
יש סדר בדברים. זה לא נכון לבנות קומה חמישית כשהקומה הראשונה טרם עומדת.
קשה לדמיין מימוש עצמי, כשהמציאות הבסיסית – יציבות, שגרה, פרנסה – רופפת.
מאתגר עד בלתי אפשרי ליצור משהו חדש כשהלחץ סוגר את הלב.
הנפש צריכה מנוחה ויציבות כדי לגדול.

כשאמרתי את זה, משהו בה השתחרר.
“אז מה אני כן עושה?” היא שאלה, ברצינות ובפתיחות של מי שמבינה משהו חשוב.

“החלום שלך נכון. הוא טוב. אל תוותרי עליו.
אבל כרגע, הצעד החכם הוא לצאת לעולם העבודה. משהו בסיסי. חלקי. שייתן יציבות.
עדיף כמובן שלא ישאב אותך כדי שתהיי פנויה להגשים את החלום, בקצב שלך.
ברגע שתעמדי על קרקע בטוחה, נוכל להתחיל לבנות.”

היא יצאה מהפגישה עם החלטה.
לא קלה, הרבה פחות זוהרת, אבל יציבה, נקייה, אמיתית.
כמה שעות לאחר מכן קיבלתי ממנה הודעת מייל.
אני שומרת אותה עד היום:
“את לא מבינה איך ירדה לי אבן מהלב.
הרגשתי שמישהו סוף סוף ראה את כל התמונה.
בזכותך נתתי תשובה שלמה.
אני אתן לבורא עולם להוביל.
ואני מאמינה שיגיע משהו שלי.”

וכאן התחיל הסיפור האמיתי:
תוך זמן קצר היא מצאה עבודה חלקית.
פחות חלומית ונוצצת, אבל טובה, רגועה ומאפשרת.
פתאום היה סדר יום, נהיה שיח אחר בבית.
היתה נשימה.
והיה חלום גדול ומרחב שמאפשר לגדול לאט.

בערבים היא התחילה ליצור. היה ברור לשתינו שיש לה היכולות, היזמות, הכישורים, לעשות את הדרך הזו לבד. לפעמים נכון לקחת דרך קצרה שהיא ארוכה, ולעיתים, לפנות לדרך ארוכה שהיא קצרה, ומאפשרת, ומרווחת.
הדס המשיכה לשבת על רעיון, עוד טיוטה, עוד תיקייה במחשב.
עד שבעמל גדול ובעבודה עקבית ויפה, היא הגיעה לישורת האחרונה

ואז הגיע הטלפון ממנה.

“שרי… את לא מבינה. אני יוצאת עם התכנית שלי!
החופש הזה זה קורה!
ואני רוצה שתבואי.
זה בזכות ההכוונה שלך.
בלי זה לא הייתי בכלל מעזה להתחיל.”

עמדתי שם, טלפון ביד, ופשוט אמרתי מזמור לתודה.
זה היה אחד הרגעים שבהם את מבינה שהמילה שלך, הכוונה אחת נכונה בזמן, יכולה לשנות מסלול של חיים.

לא כי עשיתי בשבילה את העבודה.
אלא כי היא עצמה עשתה אותה.
לאט.
נכון.
עם אדמה מתחת לרגליים.
עם מבט על המציאות, לא רק על החלום.

כשחשבתי על כל מה שעברה, נזכרתי במשהו שאנחנו נוטים לשכוח:
לפעמים הדרך למעלה עוברת קודם דרך התייצבות למטה.
לפעמים ה"בסיס" הוא לא עיכוב – הוא תנאי לצמיחה.
לפעמים הברכה נמצאת דווקא בסבלנות.

כמה זה חזק לראות אישה שעצרה בזמן, נשמה רגע, בדקה מחדש, בחרה בדרך ארוכה יותר – אבל נכונה -והגיעה הרבה יותר רחוק.

——————————————————-

משהו לקחת הביתה:
הסיפור של הדס הוא שיעור מדויק על בנייה אמיתית:
יש חלומות שצריך וכדאי לא לחדול מהם, ביחד עם הצורך להיות מחושבים.
יש שאיפות שממשיכות לבעור – גם כשההתחלה נראית מינורית.
ושלפעמים, כדי להגשים את מה שכתבת בחזון, צריך קודם להניח יסודות, להתפלל, ולהתקדם.
והכי חשוב:
אמונה. שכשאנחנו עושות את החלק שלנו, בצורה הנכונה, הדבר הטוב שמתאים לנו – מגיע בס"ד.

שרי שטרן היא מומחית למיקוד וקידום נשים לתעסוקה איכותית ומותאמת כישורים, ומנחת קבוצות קידום אישי.

לפרטים : 0504183482/ [email protected]