את השיר הזה כתבתי, אחרי הפוסט של שבי שבו היא הזכירה את הסריגה, כל זיכרונות הילדות שלי סרוגים באהבה מאמא שהייתה עקרת בית, והשלווה הזו שהייתה בסלון בזמן שישבה איתנו וסרגה….
הֵן נָקְשׁוּ
בַּסָּלוֹן הַקָּטָן
הַמַּסְרֵגָה וְהַגֶּשֶׁם,
בְּשָׁעָה שֶׁחִכִּית לְאָבִי
שֶׁיָּשׁוּב.
מַבְטִיחִים לִי
שֶׁאַתְּ שָׁם
וְלֹא הָלַכְתְּ
לַמְרוֹת הַשֶּׁקֶט
הַכָּבֵד
שֶׁרָבַץ אֶצְלִי
מִתַּחַת לַמִּטָּה.
בַּבֹּקֶר הָיָה
סְוֵדֶר הָאֲפַרְסֵק
מוּכָן
לַעֲטֹף אֶת יַלְדוּתִי.
אהבתי!
וואו, אהבתי מאוד.
הכתיבה יפה וקצרה ומביעה המון.
מיוחד.
הצלחת להכניס אותי לאווירה ולחמימות…
מותק של שיר!
וואו
מיוחד
נוגע
אני רואה בו גם שזור מעט כאב בצל החמימות שעטפה והגנה
אני צודקת?
תודה חברות, המשוב תמיד מחמם את הלב ויוצר לי סוג של חיבור אליכן למרות שאני לא מכירה…
ואפרת-את צודקת ,ולא.
אוביקטיבית-היתה לי ילדות מופלאה ,ובכל זאת רציתי להכניס בשיר קצת בדידות וקצת פחד שחשתי כילדה רגישה מאוד לצד הכרה באהבתה ומסירותה של אימי
והכי הכי זה צובט לי בגעגוע…
תודה שהעמקת.