יש לך מערכות יחסים נרחבות. המשפחה שלך, חברות, שכנות, מקום עבודה, מכרות מהשכונה. כל אחת עם המעגלים שלה.
איך נסמוך על השם בקשר לכל מעגלי הקשרים האלו? מה הדרך הנכונה להתנהל בקשרים עם אנשים מתוך ביטחון בהשם?
כל אדם, מסביר רבינו בחיי, הוא נמצא באחת משתי האפשרויות הבאות:
או שהוא בודד, זר במקום מגוריו, ואין לו שום מערכות יחסים.
או שהוא נמצא בקרבת משפחתו, קרובים ואוהבים.
כך או כך, הכלל הוא תמיד להאמין שהמצב בו את נמצאת הוא הטוב ביותר עבורך.
איך אדם בודד יכול להסביר לעצמו שהמצב בו הוא נמצא כעת זה הכי טוב בשבילו?
רבינו בחיי נותן מספר כיווני מחשבה:
אם את מרגישה זרה במקום בו את גרה את יכולה לחשוב שממתוך זה שאת מרגישה שאת בדידות את יותר דבקה בהשם, ובוטחת בהשם.
את יכולה לזכור גם שבעצם כל האנשים שנמצאים כאן בעולם הזה הם כמו גרים, כי בעצם המקום האמיתי שלנו זה העולם הבא. וגם האנשים שמוקפים כעת במשפחה וחברים, לעולם הבא כל אחד מגיע לבד. קרובי משפחה לא מועילים אז.
אפשר לחשוב על דברים טובים נוספים שיש בבדידות:
– שחרור ממשא של דאגה לצרכים של משפחה. אדם עם אשה, עם ילדים, יש לו הרבה מאד עול.
– אם האדם הבודד הוא אדם שאוהב עולם הזה אז יותר קל להנות מהעולם בזה בלי עול משפחתי.
ואם האדם הבודד הוא אדם שאוהב עולם הבא אין ספק שהוא פנוי לכך יותר בבדידותו מאשר אם היתה לו משפחה וחברים. זו הסיבה שרבים מגדולי העולם היו נוהגים ללכת לעיתים למקומות בודדים כדי שהמחשבות שלהם תהיינה פנויות לעבודת השם יתברך.
ויש על זה אפילו סיפור:
מסופר על אחד הצדיקים שבא למדינה אחת כדי ללמד את תושביה עבודת השם.
הוא מצא את התושבים כשהם לובשים בגדים אחידים, (ממש כמו תלבושת אחידה בבית הספר) והקברים שלהם צמודים לבית ולא רחוקים מהעיר כמו בכל מקום. היו שם רק גברים. לא נשים ולא ילדים.
מה זה? הוא שאל אותם.
הסבירו לו – אנחנו לובשים בגדים אחידים כי אנחנו רוצים שלא נבדיל בין עשיר לעני, כדי שהעשירים לא ירגישו התפארות וגאווה בעושר, וכדי שהעניים לא ירגישו עלובים. והרי עוד כמה שנים כולנו נמות, בקבר כולנו נהיה שווים. אנחנו גם רוצים לזכור את יום המוות ולהכין צידה של מצוות ומעשים טובים, ולכן שמנו את הקברים קרובים, לתזכורת.
הנשים והילדים שלנו נמצאים בקריה מיוחדת שקרובה אלינו, וכאשר אחד מאיתנו צריך משהו מהם, הוא הולך אליהם וחוזר שוב אלינו. כי ראינו שכאשר הם בקרבתינו זה גורם לנו להרבה טרדת מחשבה, הפסד רב, והרבה טירחה ויגיעה. וכאשר הם רחוקים מאיתנו זה מאפשר לנו לבחור בענייני עולם הבא ולמאוס בענייני העולם הזה.
דבריהם מצאו חן בעיני אותו צדיק, הוא ברך אותם ושיבח אותם.
ומה אם דווקא את מוקפת המשפחה ובחברות? בשבילך יוקדש הפוסט הבא.



תודה רבה אלישבע!
אולי כדאי להדגיש שהמצב המנותק מהחיים הוא לא לכתחילאי
הרי ד' רוצה שנחיה חיי משפחה נורמליים…
גם לי הפריע הסיפור הזה
והביקורת היא על רבינו בחיי?
הביקורת היא על הדרך שבה מוצגים דבריו של רבינו בחיי,
וזה לא סותר שאני נהנית ונתרמת מהתכנים.
תודה אלישבע!
הטור מוגש מעניין ויפיפה.
בקשר לסיפור – אני באופן אישי אולי היתעמק יותר בשביל ממש להבין את הסיפור….
לא קשור לסיפור, סתם פתגם יפה ששמעתי והתחברתי ומחזק אותי כשאני מרגישה בדידות (גם אם הנכונות שלו לא יותר מדי)
'אם את מרגישה בדידות סימן שהקדוש ברוך הוא רוצה אותך איתו לבד'
זה ממש מה שהסבא מנובהרדוק עשה, תקראו בספר המדהים "למעלה מן השמש" של זריצקי
התנתקות מחיי משפחה ,ניתוק קר מילדיו כדי לעבוד את ה' בלא טרדות
קשה לנו להבין את זה.
זה מושגים אחרים לחלוטין
אבל מי שחי את העוה"ז בידיעה שהוא באמת פה רק לשליחות קצרה (לא רק תאורתית) אז כל הכאב והצער והמשפחה והעבודה והבית שיש או אין מ-ת-ג-מ-ד-י-ם
אני לא מכירה מספיק את חייו של הסבא מנובהרדוק, וכנראה היו לו סיבות מיוחדות משלו לעשות מה שעשה.
לעומת זאת אני יודעת שד' רוצה שנעבוד אותו בעולם הזה דרך הכלים של העוה"ז.
משפחה יהודית היא לא 'חתיכת עוה"ז' שמפריעה לנו בתפקידנו האמיתי, אלא היא היא הדרך להגיע לטרקלין.
ברור לגמרי שזה היה דרך יחידנית שהוא תבע אותה רק מעצמו לתקופה מאד מסוימת בחיים, ולא הורה ככה לאף אחד! גם גדולי ישראל אחרים יצאו לתקופות "גלות" שונות בחייהם – אבל זה וודאי וודאי לא שיטה לרבים.
(עונה לך ספציפית, בלי קשר לסיפור שנכתב כאן)
נכון לגמרי.
אף אחד לא אמר שזו השיטה.
היו גם שיטות סותרות .
הכוונה שיש דרך כזו בעבודת השם למי שזה מתאים.
והמאמר פה פונה אלינו במובן ההשקפתי שאם נקלענו לבדידות מסיבה כל שהיא זה הכי טוב עבורונו. לא שנבקש את זה.
והיו כאלו בדרגות גבוהות ביותר ששאפו להגיע לשם מעצמם
כמו גדולים שבקשו יסורים
זה אומר שזה מתאים לכל אחד? זה אומר שזו דרגה שצריך לשאוף אליה? לא. (לפחות לא בדורינו)
זה רק נותן פרופורציות למי שהגיעו אליו כבר יסורים איך להתיחס אליהם ולראות את העוה"ז רק כמעבר לעוה"ב ממילא הכל מתגמד.
פעם החיים היו אחרים (ההורים שלי עדיין חיים כך (לא במקום הטוב ))
לבעל ענייניו ולאישה ענייניה ויש קשר
והסיפור הזה מתאים לסיגנון הזה
ואני לא מעוניינת לחיות כאילה חיים
כאחת שמכירה את הבדידות מקרוב
כשה יוצא לי לדבר עם בעלי הוא אמר לי שאם לא היתי מי שאני לא בטוח שהייתי נשארת כמו שאני (מבחינת השקפה,ועמוד שידרה בנושא צניעות וסיגנון )
זה לא קל להיות בודד
פורים זה החג שמזכיר לי כל שנה את המקום הזה
(היום אני לא שמה אך מבקרת שם מידי פעם)
חייבת לומר שזה שמר עלי למדתי בסמינר פתוח עם כל הסגנונות מחניוקית עד סופר מודרנית
נכנסתי למשפחה סופר… ואני לא מחפשת להתפרק ולא מרגישה רע עם הסגנון שלי
טוב לי כל פעם שמתערער לי משהוא בעלי מאזן והיום בעלי כבר לא צריך לאזן כי 8 שנים זה מספיק זמן כדי לקבע את עצמי היכן שמקומי
נשמע נורא,
האשה והילדים שלנו מפריעים, אז הם רחוקים
ביהדות שאני מכירה, שרוי בלא אשה, שרוי בלי תורה, בלי שמחה..
ומי בדיוק מחנך את הילדים? רק האשה?
אני יודעת שבדוא של התנאים והאמוראים חיו ככה, אבל אנחנו רחוקות מהם שנות אור.. כדי להתחזק מתיאורים כאלו.