אנחנו בעיצומו של תיאור שלבי ההתפתחות הרגשית של התינוק,
אם לא קראת את הטור הראשון בסדרה – זה הזמן לעשות זאת 🙂
באזור גיל שנה וחצי, מתפתחת בהדרגה היכולת לארגן את החוויות רגשיות באמצעות מילים – זו המחשבה המכנה את הרגש בשם. בשלב זה, כאשר אבא ואמא אומרים – 'אוי, את מפחדת?' ו 'אני רואה שאתה עצוב', הם תומכים בהתפתחותה של ההבנה הרגשית, ובכך מווסתים את רגשות הפעוט. המערכת הלימבית אינה מבינה מילים, היא מזהה רק אותות של איום ועסוקה בלבדוק: זה בטוח-זה לא בטוח? ואם יש ספק – היא לא נשארת בחוסר ודאות, היא תפעיל את האזעקה גם אם זה יתברר לבסוף כטעות.
ההתערבות של אזור המח הקדם-מצחי, מביאה רוח חדשה לשכונה.
לא רק סערת רגשות מתפרצת, כעת יש לנו גם צפירת הרגעה 'ניתן לצאת מהמרחב המוגן'. ומי המרגיע הפנימי? זהו קולו של המח החושב האומר 'את כועסת', 'אתה מפחד', 'זה מאכזב', כשהאמיגדלה שבמערכת הלימבית שומעת את ההסברים האלו, היא לא יודעת מה הם אומרים. אבל היא יודעת שמישהו חכם ממנה כן יודע – ובשבילה זה מספיק. מזכיר לכן מישהו?…
דניאל סיגל, אחד החוקרים הגדולים בתחום הוויסות הרגשי, מציע את דימוי המעלית – כדי להשיג וויסות רגשי אנחנו צריכים לעלות מהמערכת הלימבית אל האזור הקדם מצחי. אבל ילד עד גיל X לא עולה במעלית ללא מבוגר… בתקופה שבין גיל שנה וחצי לשלוש, נשקיע בשיום הרגשות בכדי לאפשר לקטנטנים לקבל משמעות לחוויה ולתגובה הרגשית ובכדי לאמץ בהדרגה את אותו קול פנימי.
כשההורה משיים, הוא מקדם וויסות מהיבט נוסף – כשהמבוגר מסתכל על הפעוט ומסביר לו כיצד הוא מרגיש, הוא למעשה מפגין סקרנות, הבנה ואמפתיה כלפי הילד שלו. אצל הילד מתחזקת תחושת הביטחון של 'רואים אותי, מבינים אותי, אני חשוב ואהוב'. זו בתורה – תתרום ליכולת הוויסות שלו שנים קדימה.
בגילאי 3-5 נתקדם לשלב הבא, לא רק שם אלא גם הקשר והבנה של סיבה ותוצאה.
'אני עצוב כי הרסו לי את המגדל', 'אני כועסת כי לקחו לי את הבובה', 'רצית ללכת ביחד עם אבא? אהה'. כעת מתרחבת יכולתו של הילד להבין את עצמו, לתווך את עולמו הפנימי לאחרים ולקבל תמיכה על ידם. כשבת 3 מסוגלת לומר – 'אני מפחדת מהצל שלי' ולהסביר למה היא נמנעת לצאת מהמיטה, היא זוכה ליותר הבנה וסיוע מצד הוריה. ההורים מצידם יכולים להגיד 'וואו, איזה צל ענק! אמא'לה!' ולחלץ את הילדה בעוז. אם בן החמש יכול לבטא קנאה ולהסביר שהוא מציק לאחיו שחוגג יום הולדת כי 'רק הוא מקבל מתנות' – הוא אולי לא יזכה במתנה ולא יחגגו לו פתאום יום הולדת, אבל במקום נזיפה נוספת הוא יוכל לקבל תגובה מכילה.
בשלב זה, קל להבחין בין ילדים שמיטיבים להבין את הקשר בין רגשות לאירועים, ואלו שזקוקים לתיווך משמעותי. היכולת של ההורה לעזור במידה מתונה, תקדם את אלו ואלו לשלב הבא.
כדאי לשאול תחילה – מה קרה? זה נראה שאתה כועס. ולאפשר לילד לחפש את ההסבר בעצמו לפני שמציעים את המחשבה שלכם. חשוב לזכור – יתכן בהחלט שאנחנו טועים! ולכן אנחנו תמיד – מציעים ואז בודקים. הנחתה וודאית מלמעלה היא אף פעם לא חוויה נעימה, ובטווח הארוך היא מייצרת רתיעה והרגשה שאין הבנה. סקרנות הורית, בירור וקבלת דעתו של הילד – יאפשרו לו לבנות בהדרגה יכולת התבוננות עצמית בהירה. ואם הוכחנו את עצמנו כחברה תומכת ומכילה, סיכוי גדול שהוא ישתף אותנו בעולמו הפנימי גם בהמשך הגדילה.
אז עד הפעם הבאה – עזרו לילדכם לעלות במעלית בליווי מבוגר!
רוצה לשמוע עוד כיצד לטפח בילדייך דימוי עצמי, מוטיבציה פנימית ותפקודים ניהוליים? סדרת הרצאות זום לקיץ מתחילה הערב! אל תפספסי > [email protected]
אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית
לתגובות: [email protected]
מחכים!