יש אנשים שחושבים שקל לכאוב, אפילו יותר מלשמוח,
אבל אני אחרי דבר או שניים, הבנתי-
קל הכי לברוח.
לברוח מעבר למסך הדמעות,
לברוח מכאן ועכשיו,
לברוח ממה שסוער לו בפנים,
משבר, ומחורבן.
לברוח-לשכוח.
ומגיע לו שוב ט' באב ועוזר לי להיות.
להיות בכאב של היום,
לספוג לתוכי את השכול,
להסתכל לחורבן בעיניים,
לא לפחד ממנו יותר,
לפחות לא עכשיו.
ורק אחרי שנותנת מקום,
לאמת, למה שביפנים,
למה שהעם שלנו סוחב איתו שנים,
רק אחרי שמחבקת את הכאב,
יכולה במעשים לקרב הגאולה.


לגמרי ככה! הכי כייף לשים את מה שקשה בצד, הנפש שלנו בנויה עם מנגנוני הגנה, אלו שנמנעים מכאב ומקושי. ששומרים עליה. שמגינים מכל מה שבלתי נסבל בשבילה לשאת.
ויותר מכך לשים על הכל חיוכים, פרחים, צבעים רכים פסטליים, הכל נפלא.
הגנות נועדו לשמור עלינו. יש להם תפקיד.
אבל יש רגעים כמו תשעה באב שאנחנו אומרים "עד כאן!!!" ונותנים לכאב את כל המקום שלו, חלש וחסר אונים.
תודה על הכתיבה!!! תמשיכי לכתוב לנו דברים מיוחדים!
תודה…