מה קורה כשהבעל בוחר בדרך אחרת בעבודת ה'?

בפרק הקודם העלינו את השאלה מה עושים כאשר מרגישים שיש הבדלים רוחניים בין האשה לבין בעלה, והדגשנו שלא כל מה שנדמה כירידה רוחנית אכן הוא כזה.

עדיין נותר לנו לברר מה עושים כאשר כן יש הבדלים בדרגה הרוחנית. לא רק הבדלי סגנון, אלא הבדלים מהותיים.

חשוב לחלק את הנידון לשנים: א. הבדלים השקפתיים. ב. פערים רוחניים.

שינוי השקפתי

ראשית כל נדון על הסוג הראשון – הבדלים השקפתיים. כלומר: האיש לא השתנה ביסוד הגישה שלו לעבודת ה', הקב"ה ממשיך לעניין אותו כמו מקודם, אבל ההשקפה שלו השתנתה.

דוגמה:

פגשתי פעם אברך צעיר מצוין, בוגר ישיבה מובחרת ולומד בכולל מהשורה הראשונה, והתברר לי שהוא נעשה חסיד ברסלב. עד היום הוא היה ליטאי ומרכז חייו היה לימוד התורה, ועתה הוא פתאום הפך לברסלבר ומרכז חייו הוא התבודדות עם ה'. בעבר הוא לא היה יוצא אפילו לנסיעות מחוץ לעיר כי זה ביטול תורה, ועכשיו פתאום חשוב לו מאוד לנסוע לאומן. שאלתי אותו איך אשתו מגיבה לשינוי, והוא אמר לי שאכן מאוד לא קל לה.

כמובן זו רק דוגמה (שמתרחשת לעתים מצויות). השינויים ההשקפתיים יכולים להתרחש במגוון צורות; האיש יכול להחליט להיות חסיד, להיות ליטאי, להיות ברסלבר, להיות ש"סניק, להיות בני ברקי, להיות קוקניק, להיות עצניק, או כל רעיון מעין זה. לאשתו קשה מאוד לעכל את הסגנון החדש שנחת עליה לפתע, ואת סולם הערכים השונה שנוצר.

לפי סולם הערכים שהאשה התחנכה עליו, שינוי ההשקפה עלול להיראות כירידה רוחנית. לדוגמה: אם בעולם שלה הכל סבב סביב הלימוד בלבד ועל פי זה נמדדה קומת האדם – בעולם החדש של בעלה פתאום עלול להיות שהמדרג משתנה, ויש דברים אחרים שגם הם תופסים מקום בליבו. במבט שטחי זה נראה ירידה, אבל במבט מעמיק יותר ניתן להבין שהאיש לא שינה את הכיוון בחיים, אלא רק את דפוס הפעולה בעבודת ה'.

מה תפקידה של בת הזוג במצב כזה?

הבלגן הרגשי שנוצר במצב כזה

לפני שנדון בשאלה הרוחנית, יש צורך לתת מקום לקושי הרגשי. לפעמים זה גורם לאי נעימות מהשכנות, בפרט כאשר מתגוררים בקהילה הומוגנית וסגורה, וכולן נמצאות בתחרות על מקומו של הבעל בסולם… לפעמים זה יוצר אי נעימות קשה מההורים, שבמקרים רבים גם שילמו במיטב כספם על חתן מסוים, ופתאום החתן פונה לכיוון אחר לגמרי ממה שהם תכננו. יש אתגרים רגשיים נוספים, וצריך להיות מודעים אליהם ולתת להם מקום.

מאוד קשה להפנות את הגב לכל המבטים וההתלחשויות הרוחשות סביבנו לפעמים. במקום לקבל כבוד על הבעל, מתחילים לקבל עליו הערות וביקורת ורמזים עבים כקורת בית הבד. במקום לההתגאות בו מול הגיסות והשכנות, צריך להתנצל בשמו ולספוג אי נעימות.

זה קשה, מאוד. ויש לתת מקום לקושי ולהבין את עצמנו.

אך באמת יש לברר ביסודיות: מה הקב"ה רוצה שנעשה במצב כזה? האם יש לקבל את דרכו של הבעל בהסכמה, או אולי באמת צריך לנסות לשנות אותו?

מה נכון יותר?

"עושה רצון בעלה"

יש כלל ידוע שחז"ל קבעו: "אשה כשרה עושה רצון בעלה". צריך לדייק את הכלל הזה ולהבין עד כמה הוא תקף, ומה הם גבולותיו.

הכלל זה אינו מורה ללכת נגד רצון השם כאשר הבעל רוצה דבר מה. רצון השם הוא המנחה היחיד שלנו בחיים.  כמו כן, הכלל הזה אינו מורה לאשה לעשות דברים שהיא יודעת בבירור שהם עקומים ומזיקים, לה או לילדים, כפי שנתבאר לעיל.

אבל הכלל הזה בהחלט בא להראות כיוון לחיים, שכאשר יש ויכוח בבית, ולא הצלחנו להגיע להכרעה משותפת, ומדובר על דברים לא עקרוניים – צריך לשמוע בקול הבעל. זה הדבר הנכון לבית וליחסים המשותפים.

מה קורה לגבי השאלה שלנו?

לכאורה כאן תקף הכלל של "אשה כשרה עושה רצון בעלה". על זה בדיוק חז"ל דיברו.

במילים אחרות: הדבר הנכון הוא – לזוז לעמדה שלו. לקבל את זה שהסגנון של הבית שלנו ישתנה. מהיום נהיה משהו אחר.

טוענת האשה, ולכאורה בצדק: "מה פתאום שאקבל זאת בשתיקה, הרי יתכן שבעלי טועה בדרך! אני גדלתי על סולם ערכים מסוים, לפי תפיסת עולמי הדרך שבה בעלי הולך כרגע היא לא נכונה. מה יהיה על הילדים שלנו, ועל כל הדורות שנקים? מי אמר שהקב"ה רוצה שאשתוק ואלך אחרי בעלי?"

התשובה לשאלה זו נעוצה בהבנה כללית ורחבה, מה המקום של האשה בעיצוב הרוחני של הבית.

לבנות בית לה'

הזכרנו כבר כמה פעמים בספר זה שעבודת השם של אשה שונה מהותית מזו של הגבר. הגבר נדרש לקיים מצוות ולעשות פעולות עבור הקב"ה, ואילו האשה נדרשת לתת לקב"ה בית יהודי. מקום שבו חיים עם הקב"ה, חיי משפחה שמחים ובריאים – ויהודיים.

אותה עבודת השם המצופה מאשתו של האברך המתמיד – מצופה גם מאשתו של האדריכל. על שתיהן לא מוטל להפעיל את בעליהן ללמוד תורה כמה שיותר, אלא להיות להם רעיות נאמנות, מקור של כח. זה הבית של עם ישראל.

איזה סוג של בית הקב"ה רוצה שאשה תבנה עבורו?

פשוט מאוד: בית שיתאים למי שגר בו.

יש לקב"ה מיליוני יהודים בעולם. לכל אחד יש תפקיד, וכל אחד הולך במהלך חיים אחר. אין לקב"ה שום ענין במיליוני תאומים סיאמיים. כל אדם הוא עולם בפני עצמו. "כשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעותיהם שוות" (תנחומא פינחס י). הקב"ה ברא מלכתחילה אנשים שונים זה מזה באופיים, בתכונותיהם, ברקע החיים שלהם ותנאי השטח שבהם הם עובדים – כדי שכל אחד מעם ישראל יתן לקב"ה את העבודה היחודית שבעבורה הוא נברא.

הקב"ה אומר לאיש: תעבוד אותי לפי הכלים והנתונים שלך, לפי מה שנתתי לך, בהתאם למקום שאליו התגלגלת בחיים. היית ליטאי ונהיית חסיד – תעבוד אותי כחסיד (כנ"ל גם להיפך, כמובן). העיקר שהכיוון שלך הוא לעברי.

ומה אומר הקב"ה לאשה? לאשה אומר הקב"ה: תבני בית עבורי, בזה שתהיי מוקד חיים ומקור של כח עבור עבור בעלך, כפי מה שהוא. כך את בונה בית לשמי.

אשה נאמנה מפרה את בעלה, מעצימה אותו ויוצרת משפחה יהודית. משפחה יהודית זה הדבר האהוב ביותר על הקב"ה, ובמשפחה זו תצמח תורה, ויפרחו מצוות, ויתרבה כבוד ה' בעולם, בצורה ובאופן שהקב"ה בוחר. 

הקב"ה הוא זה שבוחר כיצד נעבוד אותו, עם אלו נתונים נתמודד ולאן נוכל להגיע בסופו של דבר. אין ביד כל אחד להיות כמו מרן הגר"ח קנייבסקי, וגם לא זה מה שהקב"ה רוצה. הוא רוצה את האדם, את המקסימום האישי שלו. והמקסימום שאליו כל אחד יכול להגיע – תלוי בנקודה שממנה הוא יצא לדרך, ובכלים שאותם הוא קיבל.

אז אם הבעל בחר להיות חסיד / ליטאי / ברסלבר / עצניק / קוקניק, או מה שלא יהיה – לא השתנה באמת שום דבר משמעותי מבחינת עבודת השם של רעיתו.

השתנה כמובן הרבה מאוד ענין הנראות החיצונית; השתנה הרבה מאוד ענין הכבוד מהמשפחה והתחרות מול הגיסות; השתנה שינוי עמוק היחס של השכנות בבנין. אבל בעולם האמיתי לא חל שינוי.

התפקיד נשאר אותו תפקיד: להיות רעיה נאמנה לבעל לפי מה שהוא, להעמיד לקב"ה בית יהודי שמח ובריא.

הצלחה רוחנית אמיתית

לא רק שהתפקיד לא השתנה, אלא הוא אף עבר שדרוג: הרבה יותר מאתגר להיות רעיה נאמנה לבעל ש"לא הולך בתלם", מאשר להיות נאמנה לבעל שמביא הביתה הרבה כבוד. זאת לא חכמה להיות אשת ראש ישיבה מרשים; הגדלות האמיתית היא לעשות דברים שאין עליהם כבוד בעולמנו.

דוגמה:

מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, לקראת סוף ימיו, שוחח עם אחד מאוהביו ותינה בפניו את צערו ש"אין לו עם מה להגיע לעולם העליון". אותו מקורב הקשה: "אבל הראש ישיבה כתב את 'אבי עזרי', ארבעה כרכים עמוקים על כל חלקי התורה, האם זה לא פרוייקט משמעותי שאפשר להגיע איתו למעלה?" הרב שך הגיב: "על ה'אבי עזרי' קיבלתי הרבה כבוד, ודבר שמקבלים עליו כבוד – אי אפשר להשתמש בו שם ככרטיס כניסה, זו כרטיסיה מנוקבת"…

כמובן כוונתו לא היתה לומר שזה מוחלט בצורה כל כך חד משמעית; גם במקרים שמקבלים כבוד עדיין נשארת עבודה רבה עם עצמנו והקב"ה בהחלט ישלם עליה, אך עדיין יש ללמוד מכאן, שכל דבר שאינו גורם למבטי הערכה והשתאות – שוה לקב"ה הרבה יותר.

אנחנו רגילים לדרג הצלחות ברוחניות על פי מדד ברור ואחיד. אין הערכה לכל אלה שלא עומדים במדרג החברתי התובעני, ועם זאת נלחמים בציפורניים לעשות את תפקידם בנאמנות. והם כל כך רבים ואיכותיים, ומתמסרים למען כבוד ה' בלי שום הערכה סביבתית: הורים לילדים נושרים; אלמנים/ות; גרושים/ות; רווקים/ות; חשוכי בנים; מתמודדי יסורים בגוף ובנפש; ועוד. אבל בעולם האמת נגלה שעליונים למטה ותחתונים למעלה.

יכולה לחזק אותנו העובדה שהכל כאן ארעי וחולף במהירות האור. מה שנשאר בסוף הוא רק העבודה שלנו, ההשקעה שלנו וההיצמדות שלנו לאמת מתוך התמסרות.

באמת חבל להשקיע אנרגיה ומאמצים באנשים שמסביבנו, על חשבון הבית שלנו, שהוא הדבר היציב היחיד בחיים. האנשים שמסביבנו באים והולכים, וכל ההשקעה ב"מה הם יגידו עלי" דומה להשקעה בקרקעות על הירח. לא נשאר מזה שום דבר ביד.

צריך להדגיש, שמאוד קל לדבר ומאוד קשה לבצע. אנחנו חיים בעולם השקר, ומאוד מאוד קשה להיצמד לאמת הפנימית, זו שאף אחד לא יודע להעריך אותה, ולא נותן עליה כבוד, ולא רק שאין כבוד, לפעמים אפילו להיפך.

ננסה לזכור שאנחנו כאן לתקופה מאוד מוגבלת בזמן. האדם הוא (כלשון הפיוט "ונתנה תוקף"): "משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה". כל השקעה כאן היא נצחית, וככל שהיא קשה יותר כך היא משתלמת יותר.

בסופו של דבר השאיפה היא להגיע למצב שבו עומדים לימין הבעל בצורה מוחלטת, בגיבוי מלא. בלי לתת לו תחושה שהוא סוג ב' ושהוא מאכזב. יש לזכור שזאת זכותו לבחור בדרך עבודת ה' שבה הוא בחר. הוא באמת סוג א', למרות שהוא שינה את הדרך.

לדבר בפתיחות

כל הנ"ל נכון ברמה העקרונית.

בעולם המעשה, חשוב להדגיש, האדם הוא אדם, והוא צריך להיות מודע לקושי שלו ולתת לו מקום. אין ספק שקשה לאשה השינוי בחיים, והיא לא אמורה ולא יכולה לשתוק ולספוג הכל לתוכה. בני זוג צריכים לדבר. מתוך כבוד והערכה ונכונות להקשיב ולאפשר, אבל – לדבר. שינהלו שיח פתוח על הכל. שתיקה וספיגה בדרך כלל מסתיימות בהתפוצצות רבתי, עם גיצים לכל הכיוונים.

מותר שיהיו חילוקי דעות בין בני זוג ברוחניות, כמו שמותר שיהיו חילוקי דעות ביניהם באינספור נושאים אחרים. כל עוד הויכוח הוא עניני ומתנהל בכבוד הדדי – הכל בסדר. רבי עקיבא איגר כותב במכתבו לאחר פטירת אשתו שהיו ביניהם דיונים בעניני השקפה ויראת שמים "עד חצי הלילה".

כך ראינו גם אצל אמותינו הקדושות: שרה באה לאברהם בביקורת על יחסו להגר וישמעאל, וביקשה במפגיע "גרש את האמה הזאת ואת בנה"; ורחל באה ליעקב בטענה על כך שאינו מתפלל עליה כראוי לפי דעתה: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי".

אז לדבר – צריך, ואף חשוב מאוד.

אבל איך מדברים על דבר שכל כך חשוב לבעל וכל כך קשה לאשה, בלי לגלוש לריב?

השיחה צריכה להיות ממוקדת בקושי האישי. לא בנוסח של האשמה ודרישה חלילה, ואף לא בהבעת ציפיה שהבעל ישנה את דרכו הרוחנית, אבל כן בציפיה להבנה של הקושי האישי. כפי שבעל עומד לצד אשתו כשקשה לה בחיים ממגוון סיבות, כך הוא אמור לתמוך בה גם כשקשה לה בגלל הדרך שלו בעבודת השם.

לשנות את דרכו בשבילה – הוא לא צריך, ואף אסור לו. אבל לתמוך ולרפד ולהשתדל להקל ככל האפשר – זה תפקידו.

לא להיות "קדושה מעונה"

צריך להיזהר מאוד שלא להתייחס לבעל בהרגשה של האשמה, ולא לשדר לו חלילה "אני חיה איתך מתוך ויתור שאין כמוהו". הקב"ה נתן לבעל את מלוא הזכות והחובה לעבוד אותו בצורה המתאימה לו ושאותה הוא בוחר. אילו הוא היה בוחר להתכחש לעצמו ולחיות לא על פי האמת שאותה הוא מרגיש בליבו – הוא היה חוטא לתפקידו.

אכן, אין להכחיש שהתפקיד של האשה במצבים כאלה הוא לא קל, אבל זו לא אשמתו של האיש!

מבחינת האשה זה מצב נתון, שהקב"ה נתן לה לנהל אותו בתבונה נשית. עם זאת, אשה שמצליחה למלא את תפקידה במצב כזה בשלמות – ראויה אכן לכל הערכה.

עד כאן דובר על הבדלים השקפתיים שנוצרים במהלך השנים. בפרק הבא נדון על הסוג השני של האתגר – כאשר מתרחשת אכן ירידה רוחנית.

סיכום:

כאשר האיש בוחר דרך חדשה בעבודת ה', לפעמים קשה מאוד לקבל זאת.

יש לזכור שתפקידו של כל אדם ללכת בדרך עבודת ה' שאליה הוא מתחבר, ותפקידה של אשה הוא ללוות את בעלה בדרך שבה הוא בחר. כך היא בונה בית לה', על ידי שהיא מעמידה בית יהודי בריא ויציב. אולי כבוד אין על זה, אבל עולם הבא בוודאי ובוודאי יהיה.

אין לחוש רגשי האשמה כלפי הבעל: זו דרכו שבה הוא צריך ללכת.  

המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".

הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>

לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>