מוצאי שבת מברכים. אחרי שבועיים של מלחמה וריצות ליליות אל המקלט ארבע קומות מטה, מתחילים כאילו לראות את האור בקצה המנהרה, כי מדברים על חידוש הלימודים בערים מסוימות בשני הקרוב. הבת שלי אורזת את המזוודות ואת ארבעת הקטנטנים ששהו אצלינו בשבוע האחרון. אני מדלגת על מהמורות, חבילות, ניילונים, המזוודות והשקיות שמתארגנות להם בידיה ושואלת שוב ושוב: "אבל אם לא יהיו לימודים בשנית את חוזרת, כן?" אני רוצה לוודא שהיא יודעת שהם רצויים אצלינו בכל עת ובכל זמן, והמלחמה מבחינתי היא רק תירוץ לחוות את הנחת מהקטנטנים, למרות שבבירור פנימי מלחמה לא שווה את זה…
אבל אם היא כבר כאן אני שמחה ונהנית מהחידוש, בו אני יכולה לחבק כל שעה מהיממה, ולא רק בשבתות קצרות. היא מבטיחה לי שהיא זוכרת. אם לא יהיו לימודים היא חוזרת, ואני הולכת אל הכביסות.
זו היתה שבת מורכבת, שבת חתן של אחיינית שלי. האחים שלה ואביהם, גיסי, באו גם הם להיות אצלינו, הם מוזמנים לאכול עם משפחת החתן אבל הם ישנים אצלינו. עכשיו גם הם מתארגנים ליציאה, לא משאירים לי את החדרים הפוכים, מסדרים אחריהם ומביאים את כלי המיטה המשומשים לכביסה. היה לי ויכוח עם אחותי שנשארה עם הכלה והבנות בבית כנהוג אצלינו, היא רצתה לשלוח כלי מיטה ואני התנגדתי. היא ערב חתונה, כלומר בראשון חופה, למה לה ערימות כביסה? "אני פנויה," אמרתי לה, "אכבס בקצב שלי את כל הערימה, את לא צריכה לדאוג". וככה הבית הומה אנשים אורזים ויוצאים, והכביסה נערמת.
בשעת מוצ"ש מאוחרת הבית שקט. אני מעמיסה מכונת כלי מיטה אחת, ובזמן שהיא מתכבסת אני מארגנת את הבית, אוספת חלקי מגנטים מתחת לספה, וכל מיני משחקים אחרים שאצטרך לשדך לאיזו קופסא, שכרגע מתחבאת באנשהו ואמצא אותה במהלך החזרת הבית לתיקנו.
מכונה מספר אחת יוצאת אל המייבש. אני מפעילה אותו ומטעינה עוד מכונה בכלי מיטה שיתכבסו. שתי המכונות עובדות. חוזרת אל עניני מוצ"ש ומעבירה בניקיונות את השעה הקרובה עד להוצאה של מכונה אחת מהמייבש והכנסה של השנייה והטענה של מכונה שלישית… ואז אני מגלה שהכביסה לא התייבשה… שכחתי להפעיל את מכונת הייבוש? אני מפעילה שוב ומגלה שהתוף לא מסתובב, יש בעיה. לא אלאה אתכן, המייבש קרס, התוף לא מסתובב כי הרצועה נקרעה. טלפון לטכנאי מגלה שאין מה לעשות, אי אפשר לתקן ואין מייבש. אין לי למי להעביר את הכביסה לייבוש, וכרגע שתי מכונות של כלי מיטה, ציפיות ציפות וסדינים, ממתינות לייבוש ואין לי גם חבלי כביסה. כבר שנים שאני לא תולה אלא מכניסה למייבש, ודברים עדינים תולה על קולבים לייבוש. מה עושים? הכביסה הרטובה תתחיל להסריח או לא תתייבש כמו שצריך.
אני לא מכניסה עוד כביסה אל מכונת הכביסה כמו שתיכננתי, ובמקום זה מפזרת סדינים וציפות רטובים על הספות, על הכיסאות, על השולחן… הסלון והחדרים מתחילים לקבל פנים משונות וצבעוניות וזה הולך להשאר כך עד לייבוש מוחלט, לפחות עשרים וארבע שעות אם לא יותר.
אני מרגישה שהלב שלי הולם בעצבים, אין לי כח למראה הזה, לבית ההפוך, לכורסאות שאי אפשר לשבת עליהם, למראה שיראה כל מי שינקוש בדלת. לא טוב לי עם זה. לא טוב. לא טוב. נמאס…
אני מרגישה שהעצבנות עולה לי למח, וברגע של שפיות שואלת את עצמי מה קורה לך. אז הבית לא נראה מי יודע מה? מה קרה? לא כל כך נח? לא נורא, הסתדרת. אין מייבש? לא סוף העולם, זה מכשיר זול יחסית, נקנה חדש. למה הלחץ הזה בלי הפרופורציות?
אני מפנה לי מקום על הכורסא, חייבת לשבת ולחשוב עם עצמי למה אני לוקחת את הענין כל כך קשה, נכון, לא נעים ולא במקום… יש עוד ערימת כביסה שצריכה טיפול ולא תטופל עד שלא יהיה מייבש. כן. זה תוקע אותי. אבל היי! יש מלחמה! קחי את זה בפרופורציות, אנשים נפצעים. מייבש תקול זה בקטנה.
אהה… אני אומרת לעצמי, יש מלחמה כבר שבועיים, יש לחץ ופחד ועצבים וחוסר ודאות וגם סוג של חוסר אונים, ואין תאריך גמר ופסח בפתח, והבית היה רועש ומבולגן והרבה ריצות למקלט, לפעמים פעמיים בלילה עם ילדים מבוהלים ורדומים על הידיים, ובקיצור מלחמה. הנה ההסבר. לא זמן נורמלי והמון מתח שמצטבר.
ואז חסר עוד משהו קטן והוא גולש בלי שליטה וכמעט מטביע בשיטפון.
כן, פשוט צברת יותר מידי. הכנסת והחזקת בפנים וזה לא נגמר. ולא נגמר. המייבש הוא רק עוד טיפה שמוסיפים לכוס המלאה והגדושה ופשוט נגמר לה הכח והאויר. והיא גולשת.
טבעי.
בזמן לא נורמלי אין התנהלות נורמלית! או: כל התנהלת לא נורמלית בזמן לא נורמלי היא נורמלית… מזכירה לעצמי את מה שאני אומרת למטופלות שלי. תורידי שיפוטיות, תורידי ביקורתיות, תוסיפי חמלה עצמית. זה צו המצב כעת. גם אם באופן שוטף את יודעת לקבל בשוויון נפש וברוגע מכונת יבוש תקולה עם ערימות ענק של כביסה לטיפול, בערב פסח זה פחות נחמד, ועם עוד תוספת אורחים, לילות מתוחים חסרי שינה ומלחמה… אין פלא שאת זקוקה לנשימת אויר עמוקה ומיד.
כולנו זקוקות.
תעצורנה לרגע ותנשומנה. עמוק. לפעמים ביחד עם שוקולד או ספר או טלפון עם חברה או פיסת ים וגלים.
לנשום. זה לא מותרות. זה הכרח.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]
לגמרי~
תודה הניה על התזכורת!
כל כך מזדהה
חשוב כל כך
בפרט שבאמת העצבים והתסכול והפחד והחוסר אונים והעייפות וה וה וה…
יוצאים בסוף על דברים טיפשיים
רוצה לחבק אותך!
דיבררת לי את התחושות.
לא מבינה למה אני מתוחה…
עם ילדים שכבר חודש בבית. פסח……
וכל רגע אממממאאאאאא
תודה הניה . יושבת לנשום….
ואי באת לי כ"כ במקום אני אחרי לידה המלחמה התחילה שבוע אחרי שילדתי וכעת אני עם שלושה קטנים ב"ה, חלשה ועייפה כמו שרק יולדת שערה בלילות עם תינוק צרחן ולא יכולה לישון ביום כי יש עוד שני חמודים משועממים בלי מעון שכמעט מתפסים על הקירות וצריכים שאמא תספק להם תעסוקה נון סטופ ולפעמים אני לא מבינה למה אני בוכה על דבר מועט יש לי כ"כ הרבה אז ממה אני עצבנית אך שמסתכלים על כל המכלול מבינים יפה מאוד על מה הקושי.
את גיבורה!!
תדעי לך שאני כל הזמן חושבת על מי שילדה עכשיו! החזיתות שאתן מתמודדות מולן מאתגרות מאוד.
כמו שאמרו: בשלב הזה, מי שעוד לא יצא מדעתו, הוא לא נורמלי…
וואו !!!
את משתפת מהחיים האמיתיים שלך??
את ממש מיוחדת!!! לרגע לא חשבתי שיש לאנשים כל כך הרבה כוח לארח ולעזור לאנשים…
האמת? לא עלה בדעתי להעמיס את עצמי על אמא שלי, אפילו שיש לה ממד בתוך הבית, ולי יש מקלט לא סימפטי במיוחד… מתפעלת מהיכולת להנפיק כל כך הרבה נתינה!