הבית שלי לא (תמיד) מסודר

וזה לא כי אני לא יודעת איך,
 זה פשוט שלפעמים אין לי כוח!
אין לי כוח לסדר שוב את המטבח בערב,
או לשטוף את הכלים מהצהריים.
אין לי כוח להפעיל עוד מכונה,
או לאסוף את אותם צעצועים , שוב.

והבנות הגדולות?
משתדלות, באמת משתדלות, אבל גם להן יש חיים:
מבחנים, לימודים, חברות…
ולמרות הכול – כן, אני אוהבת סדר.
אוהבת ניקיון, יופי, ריח של רצפה נקייה.
אבל איכשהו, החיים פחות סימטריים מהמדפים באיקאה.

אני יודעת בדיוק איך זה אמור להיראות.

ומה צריך לעשות, יש לי כבר ניסיון,

אבל אין לי כוח!

אז בלילה, לפני שאני פונה לעבר החדר,

אני מעיפה מבט קצר לעבר המטבח –

בודקת שאין שום דבר להכניס למקרר, שהשולחן נקי,

כל הכלים בכיור.

ואז אני מפנה את מבטי לעבר הסלון וסוקרת אותו במבט מהיר –

מרכזת את הבלגן  שעל הרצפה לפינה נסתרת בעזרת מטאטא,

מן הסתם, הם לא יחמיצו במהלך הלילה ולא יקרה להם כלום.

ומכבה את האור.

על מיטתי אני משחזרת את הדרך הארוכה והמשמעותית,

בה עברנו יחד הבית, החיים  ואני.

ככה זה התחיל –

כשהיינו זוג צעיר, הבית היה נראה כמו בתמונה במגזין:
אגרטלים עם פרחים, כריות נוי על המיטה,
כיסאות מיושרים עד הסנטימטר האחרון.
סדר וניקיון היו חלק מהתפיסה שלי.

ואז נולדו הילדים.
מתנות עטופות בחיוכים ונשיקות… אבל גם בבלגן.
צעצועים, בקבוקים, סלקלים, כסאות אוכל, לול, טרמפולינה,
בובות בלי רגליים, קפלה, פליימוביל, ספרי ילדים שמפוזרים בכל מקום, בית שנראה לפעמים כמו מסלול מכשולים.

וכשגדלו, הם נהיו עצמאיים – פותחים כל ארון בבית.
מחפשים משהו ללבוש, לנשנש, להזיז…
ובדרך מזיזים גם את שאריות הסדר שלי.

עם כל ילד שנוסף למשפחה,
העצבים שלי נבחנו מחדש.
חמש־עשרה פעמים.
כן, באמת! חמש־ עשרה פעמים למדתי מחדש,
איך נראית סבלנות, איך לנשום עמוק,
ואיך להבין שגם בתוך בלגן, יש חיים.

בשנים הראשונות עוד הצלחתי להשתלט על הנזקים שהם הסבו לבית מעצם היותם:
לדאוג שהמשחקים יהיו אסופים, שהבובות יחזרו למקומן, להדיח את הכלים כל ערב, לנגב את שאריות האבק מהמדפים, לוודא שהשישים ריקים, ולהקפיד לנקות את הכסאות בסלון בכל מוצאי שבת – דבר שאחותי הצעירה לא שוכחת.

אבל עם השנים הבנתי זה לא שלב זמני.
זה פשוט החיים עצמם.
וכמו שהם גדלו, גם אני התחלתי לגדול יחד איתם.
פעם הייתי בטוחה שכשהם יגדלו, הכול יסתדר.
אבל אז הבנתי: זה לא הם שצריכים לגדול – זו אני!

מה שהחיים לימדו אותי –

בהתחלה היה לי קשה. לא רק שהבית היה מבולגן – הרגשתי שכל פינה מסודרת או מבולגנת מגדירה אותי. כאילו אם הכלים לא נשטפו, אם הצעצועים מפוזרים, זה אומר שאני נכשלת. אני כישלון!

אבל עם הזמן, עם השנים והניסיון, הגיעה ההבנה כי משימות תחזוקה – הכביסה הכלים, הניקיון הן ניטרליות מבחינה ערכית. הן לא קובעות אם אני אמא טובה, או אישה טובה.

אני זו שצריכה לבחור איך הבית שלי ייראה,
לא לפי ציפיות של אחרים, אלא לפי מה שטוב לי.
ואם הכיור עמוס בכלים, השולחן מלא בניירות,
או המדפים צריכים מטלית –
זה לא מדד לערך שלי!

 רובנו עושות את משימות התחזוקה מתוך תחושת בושה:
"אם הבית לא מסודר, אני כישלון".
"אם הכלים לא נקיים, אני לא אמא מספיק שווה".

אבל רגע – מי בכלל קבע את זה?
האם באמת משהו בי לא בסדר רק כי יש קוביות לגו על הרצפה?
האם יש סעיף סודי באיזה חוזה אימהי שקובע שתחתיות הסירים שלי צריכות להיות זוהרים לנצח כמו ביום שיצאו מהחנות?
האם ישנו אי מי שיעז לבקר את התנהלות הגיהוצים שלי ולתת עליה ציונים?

אולי פשוט שכחנו שלחיות בבית זה לא מבחן, זה חיים.

ואם פעם הרשינו לעצמנו לשבת, לנוח, לקרוא ספר או פשוט לשתות קפה , ואז מיד הרגשנו אשמה, ש"לא מגיע לנו" – זו דרך חיים מתישה וכואבת.
היא מחלישה אותנו מבפנים, נוגעת בכל תחום: בבריאות הנפשית, במערכות היחסים, בעבודה ובחברות ואז, גם כשהחיים שולחים לנו חיזוקים טובים, הם פשוט נתקעים בדרך, ולא מצליחים באמת לחדור לליבנו.

אז הנה החדשות הטובות: הבית לא קובע אותנו. המשימות אינן מדד לערכנו. אנחנו טובות, מאושרות, מצליחות, נדיבות, גם אם הכביסה מחכה לנו או שהכלים לא נשטפו.

הפינה האישית שלי –

אז לא, הבית שלי לא תמיד מסודר.
אבל חדר השינה שלי – זה העוגן שלי.
כל בוקר אני מסדרת אותו,
מניחה את הכיסוי היפה על המיטה,
כזה שגם אם ילד קטן יטפס,
אני נשארת רגועה.

זו הפינה שלי.
פיסת שקט קטנה שמאפשרת לי לנשום ולחזור אליה שוב ושוב.
את אביזרי הנוי שאני אוהבת, אני מניחה על מדפים גבוהים,
רחוק מהישג ידם של הקטנים.
כל פעם שאני עוברת לידם, זה פשוט עושה לי טוב בלב.

ויש זמנים….

ועדיין, יש רגעים נדירים , כמעט קסומים
שבהם כל הבית מסודר.
זה קורה כשנחה הרוח עליי, או על אחד הילדים,
והוא יוצא לקרב עם מטאטא ביד וצועק בהתלהבות:
“זהו! מהיום הבית שלנו תמיד מסודר!”

כן… גם הוא יודע שזה משפט עם תוקף קצרצר.
אבל לשעה קלה, כולנו מתמוגגים:
מהסלון המטופטף, מהמטבח המבריק,
ומהאשליה המתוקה שהפעם, זה באמת יישאר ככה לנצח.

ואז… אחת שוכחת מחברת על השולחן,
השני זורק נעליים בסלון,
ולבסוף, מגיעים גם הנכדים.

סופה קטנה של חיים.

בקבוק כאן, סנדל שם, בלון שהתפוצץ באמצע המסדרון.
הם נכנסים, ממלאים את הבית באור, בצחוק ובבלגן.
ושוכחים, כמובן, לאסוף את המשחקים.

ולפני שבת –

פתאום כולם נכנסים למרוץ: זו מנקה, זה מסדר,
ואפילו מי שבדרך כלל סובל מרגישות יתר לניקיונות,
נראה פתאום ,נרתם למבצע.
והבת שלי צועקת בהתרגשות: 'מזל שיש שבת!
זמן לאפס את הבית ולהתחיל מחדש"'

כי שבת בפתח, כמו תמיד,
מחזירה את הסדר – החיצוני וגם הפנימי.

אז לא, הבית שלי לא תמיד מסודר.
אבל, השלווה והחמלה
יכולות להיות בו.

והבלגן?
הוא רק עדות חיה לזה שיש כאן חיים, אהבה ושמחה.

כי בינינו – גם כשהבית לא ממש בסדר,
העיקר שאני – בסדר. 💛

אז נכון, גם כשאין סדר , את עדיין בסדר.
אבל אם לפעמים, את מרגישה שאת לא האמא שרצית להיות .
תדעי, זה לא את!
זה העומס, העייפות, הילדים, העבודה, החינוך… החיים עצמם.

ויש דרך לצאת מזה !
כתבתי בעבורך, מדריך שיעזור לך למצוא שוב כוח, שלווה ושקט פנימי באמהות. לחצי כאן וקבלי ממני, את המדריך במתנה.