"בזכות מישהי מכאן העזתי לעשות את הצעד. החיים שלי נהיו חדשים", התגובות שלכן השבוע >>>

התגובה של טעים על מעולה לזמני חירום: קוביות סלמון קראנץ' בציפוי זהוב

מכינה את זה המון מאז שראיתי כאן

התגובה של עוד אחת הרביעיה בבני ברק שלומדת על חסר לי רוחניות

היי
מניסיון אישי…
איזה כיף לפגוש אותך פה
ד"ש חם עד שניפגש שוב בשיעור.
הקבוצה שלנו התחילה ממשהי אחת שהתחילה ללמוד ביחד עם עוד חברה
וככה בשיטת חבר מביא חבר זה נהיה קבוע
היו שנכנסו ויצאו נשארנו 4 קבועות
וזה מדהים.
זה לא רק הלימוד שהוא וואו וחשוב ונצרך מאוד!
זה איך זה נוגע לחיים שלנו.
לומדים פסקה כל אחת מדברת ומספרת מה נראה לה שזה נוגע לחיים שלה ואיך היא פוגשת את זה
(לא חייבים כן? מי שרוצה..)
היו כמה פעמים שהדלקנו שירים כיבינו את האור ושרנו , (שירי נפש ונשמה)
ממש ממליצה להעתיק את הרעיון
בהצלחה!

התגובה של אמא שלמדה הנחית הורים על עד החתונה זה יעבור: איך שומרים על פרופורציות בחינוך ילדים?

אפשר לעבוד על זה
תנסי ללכת להתפתחות הילד למרפאה בעיסוק
נשים לא יודעות אבל מרפאה בעיסוק זה לא רק לכתיבה/גזירה
לבן שלי היא עזרה מאוד בדחית סיפוקים וכו'

התגובה של אחת על ניסוי קטן

אני גם בטיפול פסיכולוגי שלוש שנים שהגעתי אליו בגלל הפרעת חרדה קשה ודכאון ברמה מסוימת(לא כבד).
לא לוקחת תרופות כמו ציפרלקס על בסיס קבוע אבל מבחינת המצב חד משמעית יכולתי לקחת(לפחות בשנה-שנתיים הראשונות של הטיפול) וגם כיום נעזרת בכדורי הרגעה למינהם.
וגם אצלי, בחוץ אף אחד לא מעלה בדעתו…

התגובה של מישהי על ניסוי קטן

לוקחת בעקבות התקפי חרדה, בזכות מישהי מכאן העזתי לעשות את הצעד.
החיים שלי נהיו חדשים.
כותבת את זה בשביל כל אחת ואחת שסובלת ולא מעיזה לחשוב על זה, תעיזי!
לכי לרופא משפחה, לכי לטיפול, אל תזניחי,
החיים נהיים יפים, מוחזקים, אסופים!
ואף אחד לא חולם ולא יודע.
אבל זה מתנה שה' נתן כדי להקל בסבל של הגלות—

התגובה של חבוטה ודרוסה על נפשי בשאלתי

רוצה לכתוב לכן מניסיוני,
אין לי ילדים צפופים,
אבל קשיי החיים לא פסחו עליי מכל מיני סיבות.
ואני כבר עברתי את השלב של הקריסה
ואף אחד לא היה שם בשבילי
(למרות שאני נשואה באושר גדול ומוקפת במשפחה משני הצדדים)
וקמתי והמשכתי בכוחות בלתי אנושיים
רק כדי לשמור על השפיות של עצמי.
זה תהליך שלקח כמה שנים, ואני עדיין במהלכו.
בשום שלב לא הייתי קרובה לאישפוז או משהו כזה.
אני מתפקדת,
אני רעיה ואימא נוכחת,
אני עובדת בתפקיד משמעותי,
אני פעילה במשפחה המורחבת,
והקשיים שלי הולכים איתי בתוך כל זה, וזה בסדר, גם אם קרסתי – החיים ממשיכים.
אבל מה שלמדתי הוא-
למדתי להיעזר ולסמוך על הזולת
למדתי שאם אין אני לי מי לי
ולמדתי שהיחיד שגם יכול וגם רוצה לעזור זה הקב"ה.
אולי אלה שלושה לקחים סותרים? מי שעברה קריסה וקמה יכולה להבין מצויין איך הם מסתדרים.
הבעיה היא שאת התובנות הללו הבנתי רק אחרי שקרסתי
ואני לא יודעת אם אפשר להגיע אליהן בלי לחוות קריסה
כי אלה דברים שצריך לחוות אותם כדי להבין
ומצד שני אני אומרת-
אל תגיעי לקריסה!!!!
תדמייני שהחיים כבר דרסו אותך, שאת כבר אחרי זה.
מה יעזור עכשיו?
תפילה, ולהתמקד בעיקר.
מה אני רוצה להשיג בחיים?
איך אני רוצה לראות את עצמי בגיל 120?
מה ה' רוצה ממני עכשיו?
אלה שאלות שעוזרות לי להתפקס.
ואז אני מבינה בכל פעם מחדש מה יהיה לי טוב עכשיו.
וההרגשה הטובה, הבריאות הנפשית, הכוח לנשמה, מגיע מזה שאת בוחרת ועושה, מזה שאת מיישמת את הבחירות שלך.

התגובה של חנהלה אופה קטנה על מחפשת חיזוק

אנחנו היינו במצב דומה ויצאנו מזה.

חלק מהדברים שעזרו לי היה להקפיד על ברכת המזון בכוונה מתוך הכתב, ועל נטילת ידיים בשפע מים.

מה שתמיד עוזר, ולא רק בפרנסה- זה לדבר עם ה'.
אני לא מנסה להטיף רק כותבת מניסיון.
אני מרגישה במוחש שה' שולח לי רגעי שבירה כדי שאבקש ממנו.

התגובה של גננת חנ"מ על ילד שמתנגד ומתפרץ: מתי זו הפרעת התנגדות ODD?

כגננת שעבדה עם לא מעט ילדים שאובחנו עם ODD
וב"ה עלו על דרך המלך,
עם עבודה מותאמת הילדים מתקדמים ומגלים לעולם אישיות נפלאה,
הם בדר"כ הילדים שבסוף השנה הכי קשה לי להיפרד מהם.
המציאות מוכיחה לצערי שרבים מהילדים שאובחנו עם ODD במהלך התבגרותם יסבלו מדיכאונות, חרדות, והתמכרויות, ODD הוא פשוט בן דוד שלהם בן דוד לא נחמד. הם כולם ביטוי של מצוקה גדולה.
ילדים שטופלו בגיל צעיר גדלים למבוגרים אחראיים, יוזמתיים ואפילו נעימים לסביבתם.
בבקשה, בבקשה. כל הורה שנתקל בילד קטן ש"מתנגד", לכו ללמוד איך להגיב, איך להתנהל נכון. זה יכול להציל אתכם ואת הילד!
ולגבי השיטה הכי מומלצת מבחינתי בקושי כזה, היא גישת DBT תרפיה התנהגותית דיאלקטית, היא עובדת על וויסות, עמידות במצבי סטרס וכן שינוי תפיסות עולם מושרשות.

התגובה של זאת שבוכה כל התפילה על "אהבתי אותו עד – שהכל קרה" אפרת בפוסט אישי

אוי אפרת את כל כך מרגשת ומחוברת. וכולנו בכינו כאן איתך.
אז האם הדמעות באות לנו בהזמנה? או שאולי זה לוקסוס מיוחד, מתנה?
האם כל תפילה ותפילה נמדדת בכמה הרגשתי והתרגשתי?
חברות אהובות, אתן וודאי יודעות – שלא בכל תפילה אנחנו מרגישות מחוברות מספיק, כמו שחלמנו ורצינו והתגעגענו. אז מה? אז אולי התפילה לא שווה?
חס וחלילה.
תדענה לכן, שגם ההיא שדמעותיה נושרות על דפי המחזור ללא הפוגה, והיא כולה נמסה ומתמוגגת – גם לה יש תפילות שהיא מתפללת והלב כאילו קפוא, והמחשבות מתעקשות לנדוד.
יש עצות לזה. יש תשובות לזה.
עצה אחת למצב הזה, שלעולם אחזיק עליה טובה למיה קינן אפילו שמן הסתם זה לקוח מספרי המוסר – להתכוון את פרוש המילות הפשוט בכל מילה ומילה. כל מילה לעצמה. נסו ותראו נפלאות.
תשובה אחת ששמעתי בשם הרבנית בשם ר' חיים קנייבסקי – נשים אינן צריכות כוונות נשגבות מספיק שהן מוציאות את המילים מהפה הקב"ה כבר מתכוון בשבילן.
מחשבה אחת שחשבתי – לפני שאת מתחילה להתפלל, את יכולה לעצור, לקחת לך דקה, ולחשוב על מהות היום ועל מהות התפילה, לדבר עם אבא במילים שלך, ורק אז לומר, ולהתכוון מילה במילה – ה', שפתי תפתח, בבקשה, ופי יגיד תהילתך. זה עובד.
ולפעמים אני פשוט אומרת – אבא, הנה מתנה ממני, תפילה שאני מתפללת רק כדי לעשות לך נחת רוח ולקיים את מצוותיך. אני לא מנסה להשיג כלום בתפילה הזאת, ולא להתחנן לכלום, אני "סתם" מתפללת כי זה רצונך.

הלוואי שנזכה לתפילות מתוך חיבור אמיתי וקרבה אמיתית מתוקה ומרגשת, ושנראה כבר בשוב המלך אל היכלו.