פתאום הבנתי: היא הייתה אוטיסטית

אתמול,

אתמול נזכרתי בחנה.

חנה היתה מהדמויות שליוו את ילדותי ונערותי,

יום אחד היא פשוט נעלמה מהנוף, אמרו שהמשפחה שלה עברה דירה.

חנה היתה כבדת גוף, יכולנו לזהות את הצעדים שלה כשירדה במדרגות, היא היתה נכנסת לכל בית שלא היה נעול, מנסה כל פעם את מזלה מחדש…

בכל בית היא הייתה מבקשת אוכל, ונגשת בלי לבקש רשות למקום שבו המשפחה מניחה את ההזמנות שלה.

כן,

 פעם היו הזמנות לשמחות מודפסות שהגיעו בדואר, להזכירכם….

היא גם היתה עוברת על תיבות הדואר ובודקת את ההזמנות.

חנה ידעה על כל בחור/בחורה מהשכונה שמתחתנים עם מי ובאיזה אולם וגם באיזו שעה החופה.

חנה גם ידעה מי בשכונה קיבל הזמנה ממי…

היא ידעה לעדכן למשל שכהן לא הזמינו את כץ, כי כץ חסידים, כהן ספרדים אז אין קשר,

היא גם טרחה לעדכן שלדעתה זה לא יפה…

היא התעניינה תמיד אצל אמא שלי אם היא מתחננת ללכת לחתונה הזו? והזו? "אבל לה לא? הם שמו לכם הזמנה בדואר, ראיתי…" 

כן, גם אנחנו ראינו שראית, ההזמנה הגיעה פתוחה..

אם היו הקדשות היא גם ידעה אותם בעל פה.

היא גם זכרה כל מיני תאריכים של כל מיני אירועים, ושיננה אותם בטון מונוטוני,

גם היתה מצטטת מידי פעם ידיעות מהעיתון,

ועוד כל מיני עובדות.

הילדים קראו לה "חנה בננה" או "המשוגעת" ורצו אחריה ברחובות,

המבוגרים דיברו על פיגור, על משפחה קשת יום ולא מתפקדת,

והמראה הכללי המוזנח לא תרם למצב…

חנה הסתובבה אצלינו בבית פעמים רבות,

להורי היה לב פתוח כמו אולם, ורק לאחר שהיא נכנסה לאחד החדרים בשבת בצהריים כשזוג צעיר נח בו, הוחלט שבזמן המנוחה נועלים את הדלת.

היא הייתה מנסה להיכנס, ולעיתים כשלא הצליחה הייתה מודיעה שהיא תבוא אחר כך….

כשאבא שלי זצ"ל היה יוצא ללמוד או להתפלל, היא הייתה רצה אליו ברחוב, שובל ילדים אחריה:

"הרב רוזנטלר, תציל אותי, הילדים מציקים לי…"

לאבא שלי, שהיה מחלק לילדים בשכונה ממתקים בשמחת תורה, וממטיר עליהם סוכריות באופן קבוע, היה מבט מיוחד, מצמית, שמור לרגעים האלו שהילדים התעללו בה, די היה במבט הזה כדי להבריח אותם…

אתמול,

אתמול נזכרתי בה, אחרי שנים שלא ראיתי אותה, אין לי מושג איפה היא היום.

נזכרתי והבנתי, 

חנה לא היתה מפגרת, בטח לא משוגעת.

חנה הייתה אוטיסטית.

וניצני הגאונות?

הגיוניים.

היא גם לא יצרה קשר עין.

גם הסרבול המוטורי תואם.

פתאום נהייתי עצובה כל כך…

לא גמרתי לחשוב איך טיפול מתאים יותר היה עוזר לה….

הבוקר קיבלתי למייל צילום מספר "הדור האבוד של האספרגר".

את המייל שלח לי אוטיסט מדהים, שיושב וחוקר את האוטיזם שלו ושל אחרים באופן מעורר השתאות ממש.

הצילום הוא נספח של הספר המציע קריטריונים ל "גילוי" לא אבחון כי אולי זו לא מחלה / אסון / צרה…

הוא מדבר על אספרגר, כי הוא משנת 1999, היום כולם "על רצף". 

הקריטריונים מדברים על החלקים החיוביים של האוטיזם, על החוזקות,

אולי זה מה ששמח אותי כל כך הבוקר,

שנים ניסיתי להגיד את זה שיש, יש חוזקות,

אבל מי הקשיב לי, אני הרי משוחדת…

 אני אכתוב כמה, כי אני חייבת,

לא אכתוב את כל הרשימה, למרות שהיא מדהימה ממש,

כדי לא להפוך כל אחת פה למאבחנת בגרוש.

אם זה רלוונטי לך, תשלחי לי מייל אני אשלח לך…

אז הנה, מקבץ:

• יחסים עם חברים שמאופיינים בנאמנות מוחלטת
• היעדר הטייה לפי גיל, תרבות, וכו' יכולת לראות אחרים כמו שהם
• האזנה ללא שיפוטיות או הנחת הניות מראש
• חיפוש חברים כנים, חיוביים, אמתיים, נטולי פניות

גם בחלקים הקוגנטיביים:

• העדפה חזקה של פרטים על פני תמונה מלאה
• פרספקטיבה מקורית
• זיכרון נדיר לפרטים, שמות, תאריכים
• ידע אנציקלופדי
• התמדה בחשיבה

עכשיו,

יש לי בקשה –

אל תקחו את זה למקום שבו כל מי שבסביבתכם זוכר תאריכים כרוני הוא אוטיסט,

 או כל מי שמתידד עם ילד אחר בפער גילאים…

לא.

זה רק בשביל לתת לאוטיסטים קצת יותר קרדיט, כי מגיע להם,

הם רגישים, כנים, כן יותר מהנוירוטיפיקלים.

הם מדהימים בדרכם,

למרות שלפעמים זה נראה לנו מוזר,

ויש לנו כוח לעזור להם,

להיות חריגים פחות בנוף.

והאמת? בזה בדיוק עוסקת הסדנא שלי, שעושה סדר במונח הזה "אוטיזם בתפקוד גבוה"

ובעיקר מעניקה כלים פרקטיים, ישימים למערכות החינוך ולצוותי ההוראה,

בפרט בחינוך הרגיל.

לתגובות, ולכל הפרטים על הסדנא המתגבשת –

בתיה או בעצם שולמית: [email protected]