אני-אנחנו: למה התחשבות בעצמי לא סותרת נתינה וחסד

שלום יקרה : )

בטורים הקודמים, נגענו ביחסים בינאישיים ומה שביניהם. דיברנו על חמלה עצמית, אחריות, אשמה, נפרדות.

ועדיין, נשארנו עם שאלות לא פתורות, את חלקן העליתן בתגובות – 

אם אני נוהגת בחמלה עצמית כלפי עצמי, זה לא סותר את הרעיון שאני צריכה לתת מעצמי לאחרים גם כשלא נוח לי?

כשאני עושה נפרדות ושמה את הגבולות שלי מול הסביבה, זה אומר שאני לא אתחשב באחרים? לא אעשה חסדים לאחרים? זה אומר שאני דואגת לעצמי ולא נותנת יותר מעצמי לאחרים?

אז האמת היא, שלא רק שליצור לעצמי מקום בריא ונכון זה לא סותר נתינה וחסד, אלא ההיפך – זה יכול להוביל לחסד והתחשבות אמיתית.

כשאני חיה בנפרדות בריאה ויודעת לתת לעצמי חמלה עצמית, יש לי מרחב פנימי רגוע, מסודר ובריא, ואז יש לי יכולת לראות גם את מקומם של האחרים מסביבי, להקשיב להם ממקום נקי ולא מופעל, להתחשב בהם, לעזור להם בדרכים שאני יכולה ויש ברשותי לעזור, והכל מתוך מקום טוב ובריא. 

אם אני שומרת לשכנה על הילדים אחר הצהריים כי לא נעים לי, ובגלל זה מסיימת את היום מרוטת עצבים ורבה עם בעלי על שטויות – בגלל שהייתי כל היום עם צרחות באוזניים – אולי פחות חכם שאסכים לשמור על ילדי השכנה. 

אם גיסתי מבקשת עזרה שאני יודעת שבסופה ארגיש מנוצלת ותתפתח בי טינה כלפיה – אולי כדאי לחשוב טוב אם להסכים לבקשה…

העיקרון הוא – להתחשב ולעשות חסד מתוך מקום מודע, מושכל ובוחר שמודע למחירים ולרווחים.

כשאנחנו נותנות ממקום בריא נשמרת אצלנו המוטיבציה לעזור, אנחנו יוצאות מלאות מהחסד שעשינו, ורק מקבלות כח לתת עוד ממקום בריא ומפרגן ללא רגשות מורכבים או קשים.

אם אני לוקחת אחריות יתר, זה לא אומר שאני פשוט מאוד אכפתית לסביבה שלי?

האם נפרדות פירושה לא להעיר לאחרים כלום? לשתוק ולא לומר מילה גם כשמפריע לי?

כשאני לוקחת אחריות יתר, זה לא אומר שאני אכפתית וזה יכול אף להתפרש כשתלטנות מצד אנשים מסוימים. 

כשאני אכפתית, עם נפרדות בריאה, אני מכירה ביכולתו של האחר להסתדר ולנהל את חייו כראוי, אני מתעניינת במצבו ומציעה עזרה בדרך שמתאימה לו ולא לי. 

להבדיל מאחריות יתר בה אני לוקחת אלי את השליטה והאחריות כאילו אחרים לא יודעים להסתדר בכוחות עצמם..

מאידך, זה שאני חיה בנפרדות אין פירושו שאסור לי להעיר לאחרים. כאשר משהו מפריע לי או שהתנהגותו של מישהו סביבי מפריעה לי או באה על חשבוני מותר לי להגיד את דעתי או לספר מה קורה איתי בתוך זה. זה בדיוק האיזון בין להגיד לאחר מה לעשות כדי שיסתדר לי לבין לשתוק ולחנוק את עצמי כשלא נח לי או קשה לי.

נשארת עם משהו לא פתור? מוזמנת לשאול בתגובות. סיימנו תת-סדרה קצרה, יש לך אולי בקשה לנושא אחר? מוזמנת גם לכתוב בתגובות : )

פוגש אותך 💛

גם הפעם, שולחת אתכן להאזין לשיר.

ממליצה על 'אתה טוב' של דוד בן ארזה, שיר שמרפא את הנפש.

תארגנו לעצמכן קצת שקט, ותקשיבו…

*באופן כללי ממליצה מאוד על האלבום של השיר הזה, 'רחמים' קוראים לו.

הודיה אלבאז היא מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות M.A.

מוזיקאית, זמרת יוצרת ומורה מוסמכת לפיתוח קול.

בעלת קבוצת המייל 'מוזיקה מקול הלב'.

לפרטים נוספים: [email protected] | טלפון: 052-7609808

נשתמע!