"כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מרשה??!!"
נו, באמת כמה? אולי כבר תספרי בעצמך? כמה פעמים אמרת?
חיוך מר, יאוש מוכר, וכעס מוזר.
כי מה בעצם אנחנו אומרות, שהילד עם בעיות שמיעה? אז מספיק לומר, צריך לעבור לשפת סימנים.
שהוא עם בעיות הבנה? אז קדימה תמצאי דרך אחרת להסביר.
שהוא לא רוצה לציית? אז בשביל מה לומר שוב? האם יכול להיות שהפעם המיליון תגרום לו לרצות?
בניתוח התנהגות מציעים אלטרנטיבה הגיונית יותר: הוא בדרך כלל שומע, מבין מצוין, ואפילו רוצה לציית. כן, ממש ככה הילד שלנו אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו מסוגלים להעלות בדעתנו, חשוב לו לרצות אותנו ולראות בעיניים שלנו את הנחת והגאווה שהוא גורם לנו. זו עובדה "מוחתמת" שאינה חולפת עד גיל זקנה ושיבה, ביננו, גם אנחנו מצפות למבט הזה, המרוצה, הגאה והשמח של אבא ואמא מאתנו! ונקודת ההנחה הבסיסית שלנו היא ששום ילד אינו רוצה להרגיז, להתעלם או חלילה לעשות דווקא! כולנו שואפים להרמוניה ומעדיפים להיות שמחים ולשמח מאשר לחולל מהומות!
רק מה? פעמים רבות הילד שלנו פשוט "נאלץ" להשתמש בהתנהגות לא נאותה, כי אנחנו לימדנו אותו בלי משים שבדרך זו הוא מקבל צורך אלמנטרי קיומי! שהוא: יחס ונוכחות.
"אויש כמה צומי הוא צריך!" את נאנחת ונגשת בפעם המיליון להוריד את הקטנצ'יק מהשולחן עליו הוא מטפס במיוחד כשאת עסוקה (כמה מפתיע).
– למה את בטוחה שזה צומי? אולי הוא פשוט אוהב לטפס? נהנה מהאתגר כמו בגינת המשחקים?
"אולי, אבל המבט שלו בעיניים מגלה לי את זה, הוא מציץ עלי מהצד לבדוק שאני אכן רואה שהוא מטפס, הוא אינו עושה זאת כשאני בחדר אחר או כשאבא משגיח, וזה נראה שהוא ממש מנסה להרגיז אותי כי הוא הרי יודע שאני לא מרשה!"
אז עלית על העניין! והכי זריז שאפשר קלטת. (זה כשרון ששמור רק לאימהות), ומה עכשיו?
אם את מאוד רגישה לצרכיו מרחמת ואומרת לעצמך: "קדימה, הבה ניתן לו את הצומי המיוחל זה, נוריד אותו עם חיבוק גדול ונשיקה, דגדוג בבטן ומשחק תופסת", זה יהפוך להיות קוד פתיחה למשחק אתך, קוד קצת מסוכן שאת מסרבת להיות חלק ממנו. ולכן, את ההתנהגות הזו נסיים באופן רובוטי, נוריד אותו מהשולחן עם משפט מונוטוני: "לא. זה מסוכן" בלי הסברים, בלי חיוכים אפילו בלי קשר עין! ממש כמו מכונה. זו פעולה שעלולה לחזור על עצמה שוב ושוב, עד שהילד יפנים שלא את זה הוא רצה. רק אל תתייאשי לפניו. ותעשי את זה נכון. (אם הוא לא יפסיק יכול להיות שהתנועה היא הכיף ולא דווקא הצומי, כווני אותו לתנועתיות חלופית ולא מסוכנת, למשל טיפוס על הספה וקפיצה ממנה, שרפרף וכו' רק הקפידי שתשומת לב לא תתקשר אצלו לפעילות לא נאותה שהוא יזם.)
אבל!
אסור לך לשכוח את המנורה האדומה שהבהבה כאן לפני רגע, והיא אמרה: "אני צריך אמא! אני צריך צומי! אם תתני לי יפה בעצמך, זה יהיה נפלא, למדי אותי אמא מה אני יכול לעשות כדי לזכות בלב שלך, שימי לב אלי, כשאני מעסיק את עצמי, רגוע ומשחק יפה, מצייר או מדבר אתך, תחמיאי לי על כך, התייחסי אלי ודברי איתי ואלי, אעשה את זה שוב ושוב ואקבל אותך בקלות ובצורה נעימה".
ילדים שמרבים ל"הרגיז" את אמא למדו בעקבות התגובות שלנו, את הדרך הקלה לזכות בקשר עין, יחס ונוכחות מצד אמא, גם כשהיה זה יחס פחות נעים הוא עדיין מספק אותם ונותן להם תחושה בסיסית של קיום ונוכחות! והוא עדיף להם מריק או מהתעלמות, למרבה האירוניה, התנהגות לא נאותה מביאה אותנו אליו ומיד. לעומתה, התנהגות נאותה מביאה אותנו רק לפעמים ורק אחרי זמן רב, והוא לשמחתנו, חכם ולומד לספק את צרכיו ביעילות ובזריזות ממש כמו שאנחנו מצפים שיגדל יחכים ויהיה יעיל!
זה הזמן לחשב מסלול מחדש, להפוך להיות יזמיות ולא נגררות, ולנהל את מערכת היחסים איתו. אם עד כה הוא התנהג ואנחנו הגבנו, אנחנו מסובבות את הגלגל לכיוון השני, אנחנו מתנהגות והוא מגיב! אנחנו יוזמות תשומת לב שאינו סמוך להתנהגויות לא נאותות! בזמנים ניטרליים ובעיקר בסמוך להתנהגויות נאותות, ובצפיפות גבוהה ככל הניתן.
שימי לך טיימר שיזכיר לך מדי רבע שעה לתת חיבוק, משחק קטן ואהבה. מהתנהגויות לא נאותות שעדיין מוכרות לו התעלמי! אם לא ניתן, הגיבי כרובוט: מלל מינימלי, ללא קשר עין הסברים והתייחסות אישית. בסבלנות בעקביות ובנחישות. אין ספק, ההתנהגויות ההן תעלמנה, לא יהיה בהן עוד צורך. כבר אמרנו שהקטן הזה, כמה קטן ככה חכם, מבין מסרים מעשיים מהר יותר ממסרים מילוליים, הוא יודע לפרש את ה"לא מרשה" שלך כהזמנה לקשר או ככלל קשוח וניטרלי, לפי התוצאות. והתוצאות הן התגובות שלך לניסיונות ולתעייה שלו.
עכשיו מגיעות הספקות: איך אני אעמוד בזה? מה שאת אומרת לי בעצם, זה כל היום להסתובב סביבו. לזכור ולתת תשומת לב. דרישה לא כל כך מעשית, יש עוד ילדים, יש המון עומס, עבודה ומשימות בית…
ואני בתגובה לשאלה חכמה זו שואלת: ועכשיו?! האם לא כל היום את מסתובבת סביבו? חרדה מסכנות ומנזקים שעלולים לצוץ מבלי הכנה? דואגת מפני הצוציק הזה שרוצה "להרגיז" את מי שהכי אוהב אותו ומשקיע בו? אם תחלטי לסובב את הגלגל לצד השני, ההתעסקות שלך לא תגדל בנפח היא רק תשתנה במהות: מנגררת תהפכי למנהיגה ויוזמת, ומאם גוערת וחמורת סבר תהפכי להיות אם אוהבת שמחה ומעצימה בדיוק כמו שחלמת להיות.
להארות הערות ושאלות –
יעל סלע – [email protected]
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
ואוו כל כך חזק.
בדיוק לאחרונה אני כבר לא יודעת מה לעשות עם הילדה שלי שמטפסת כל היום על השולחן ולא עוזר כמה שאומרים לה לא.
העצות שלך ממש חכמות ומוצלחות
ישר כח גדול
ומה עושים עם "צומי" שדורשת ילדה בת 12 אחרי בת מצווה!!
שמקצרת את אורך בגדיה משבוע לשבוע ומתעלמת מ קולות ה"גוועאלד"
ילדה שקיבלה / דרשה "צומי" בסיטונאות בילדותה
גם אם היא התרגלה ל"שפה" הזו לאורך זמן, ניתן לשנות את הדפוס הזה בעבודה עקבית על התגובות שלך ובמקביל על יוזמות של אלטרנטיבות לתשומת לב בהקשרים אחרים ורצויים יותר.
בקצור – ילד מאבק לפי שיטת שפר..
תודה! הארת את עיני… תיאור מדויק של בת ה-5 שלי. רק מה, אני מרגישה שכמה שאני נותנת לה – ואני עושה ככל יכולתי –
זה לא מספיק…
והאם גם ילד בן 9 יכול לבקש תשומת לב באופן כזה?
עד זקנה ושיבה אנחנו מתנהגים את הכללים הללו, אותה הגברת בשינויי אדרת, כל אדם מבקש את התשומת לב שלו ברפרטואר ההתנהגויות שהוא מכיר. צריך ללמד אותם איך כן מקבלים ולעמוד בזה בכבוד. נכון, לא קל אבל שווה.