ההופעה הראשונה שלי

היא מתקשרת אלי והלב שלי מחסיר פעימה.

מפיקה גדולה, שנים בתחום, מופעים גדולים, מוזיקה משובחת…

שירי?

כן.

שמעתי שיר ששרת, אהבתי. אולי את פנויה להופיע שבוע הבא?

שמעה שיר ששרתי. אהבה! להופיע??

היא נוקבת בשם של זמרת אחרת, גדולה ומדהימה. מוכנה לשיר איתה שיר או שניים? ואולי גם שיר אחד לבד,

אנחנו מחפשות להוסיף למופע משהו מעניין וקצת אחר.

מעניין וקצת אחר זה אני. 

מגמגמת 'כן, בטח', משתדלת להישמע יותר חשובה ובטוחה ממה שאני באמת,

אף פעם לא הופעתי, בטח לא איתה, בטח לא עם תזמורת של נגניות, אמא'לה…

מגיע יום המופע ואני מוצאת את עצמי חצי מאושרת – מרחפת, חצי מבועתת.

מגיעה באוטובוסים ורכבות לאולם מהודר, אמרו לי לבוא מוקדם כי יש "בלאנס",

אין לי מושג מה זה בלאנס ואני לא מעזה לשאול.

כולם עסוקים, מתרוצצים ממקום למקום, אנשי סאונד וכבלים ומסכי לד, מיקרופונים וסטנדים, גיטרות ותופים וכל מיני נשים חשובות באות והולכות וזורקות הוראות לכל עבר.

למי מספרים שאני פה? איך יודעים לאן ללכת? המפיקה החשובה לא עונה לי בטלפון…

רבע שעה עוברת, הזמרת המפורסמת מגיעה גם. יו איזה חמודה היא מקרוב. 

כולם מכרכרים סביבה מיד, מגישים לה תה, כסא, חיוך,

אני לא מוצאת מקום לידיים, מדפדפת באנשי קשר של הפלאפון הכשר שלי, מנסה להיראות עסוקה…

איכשהו מגיעה המפיקה, אומרת לי שלום, מציגה בינינו, דוחפת לכל אחת מיקרופון ליד, תעלו לבלאנס!

עוד פעם המילה הזאת…

ניגש אלי איש הגברה במבט עסוק ושואל בענייניות- מוניטור או אין אייר?

מה?

הוא מבין מאד מהר עם מי יש לו עסק, מסביר לי כמו שמדברים עם ילד קטן – את רוצה לשמוע את עצמך באוזניה – אין אייר, או שמספיק לך מוניטור על הבמה?

לא יודעת, מה עדיף?

טוב נו אני שם לך גם וגם…

קופסא שחורה מוזרה עם אנטנה קטנה וחור קטן לאוזניות. אין לי אוזניות. 

אוי, נו, יש למישהו אוזניות בשביל הזמרת השנייה?

למישהו יש, מסבירים לי איך לתקוע אותם באוזן מאחורה כדי שלא יראו, מחביאה את האוזן והאוזנייה מאחורי המטפחת.

אווירה רצינית ולחוצה, נגניות מחברות את הכלים ומפטפטות במילים שאני לא מבינה, מלא אנשים שאני לא מכירה.

תשירי!

מה?

תשירי מה שאת רוצה לתוך המקרופון. כן, לבד, צריך לוודא שאת שומעת טוב ושומעים אותך טוב.

הקול שלי יוצא חלש ורועד, בטח המפיקה מתחרטת על הרגע שהזמינה אותי. בטח כולם שמים לב לחוסר הניסיון המשווע…

שתיים מהנשים החשובות עומדות בצד, מסתכלות ומחייכות. בטח צוחקות עלי : (

לא יקראו לי לשיר יותר לנצח…

עובר נצח, כולן נוטשות את הבמה כדי להתלבש בשמלות נוצצות, להתאפר יחד מול מראה אחת,

אחת מעוזרות ההפקה באה לקרוא לכולן, מתחילים. 

שורה נוצצת צועדת לכיוון הבמה, אני במאסף, לא נוצצת, והלב שלי פועם בצורה מדאיגה.

בשנים שעברו מאז – חזרתי בראש לסיטואציה ההיא לא פעם ולא פעמיים.

חוסר האונים. תחושת השקיפות. הפה היבש, הפחד המשתק.

זוכרת איך התרחקתי לאיזה פינה, הצמדתי את הפלאפון לאוזן, ולחשתי להשם 'הצילו' כמעט מיליון פעמים…

קצת לפני שמגיע תורי לשיר – ניגשת אלי בחורה מתולתלת: 

'הי, אני מהמקהלה, שמעתי אותך שרה מקודם, את שרה מהמם'!

-כן? וואי, אין לך מושג איך אני בלחץ!

איזה כיף שיש מישהו שאפשר להגיד לו את זה. 

איזה כיף שהיא פה.

"שהזמרת השנייה תעלה לבמה!" מישהי קוראת, 

המתולתלת מסמנת לי בהצלחה עם אגודל מורם.

כמעט נופלת מהעקבים, מסתנוורת מהתאורה, אבל לא עוברת דקה ואני מוצאת את עצמי עטופה במוזיקה, שרה לתוך מיקרופון (הוא כבד!) ושומעת את עצמי באוזניה שמאחורי המטפחת. כיף לי בצורה מפתיעה, אני מפליגה עם הצלילים…

הידיים רועדות אמנם, אבל הנשים בקהל שרות איתי, מחייכות, מוחאות כפיים בסוף השיר, מבקשות שאשיר אותו עוד פעם!

יורדת מהבמה שיכורה. היה מצוין, לוחשת לי אחת מעוזרות ההפקה ומכרסמת ביסלי,

היית מהממת! קוראת אלי המתולתלת החמודה.

אבל אני לא צריכה כלום מאף אחד עכשיו, שלוש הדקות האלה על הבמה היו חזקות בשבילי יותר מכל מחמאה או מחיאת כף, עשיתי את מה שאני הכי אוהבת בעולם, משהו בי הגיע הביתה.

בדרך חזרה לרכבת עוצרת אותי אחת הנשים מהקהל – פאה חומה קצרה, ז'קט כחול ועיניים טובות: 

'אנחנו רוצות לשמוע עוד ממך! בטוחה שעוד ניפגש!'

המילים שלה נוסעות איתי כל הדרך ברכבת,

וחוזרות איתי הביתה.

והולכות איתי עד היום.

***

היום, ארצה או לא – אני מחפשת את שירי ההיא כמעט בכל מופע. 

אם יש נגנית חדשה שאני לא מכירה,

זמרת אורחת, מקהלת נערות נרגשת,

מוודאת שהן יודעות מה זה בלאנס, שיש להן מה לנשנש ואיפה לשבת. שיש מי שיגיד להן בסוף המופע – היית מעולה! אני רוצה לשמוע עוד ממך! בטוחה שעוד ניפגש מלא בעזרת השם : )

מה נשמע?

בין כל ההיתרים והביצועים הוואקליים – אני ממליצה בתקופה הזאת לנקות את האוזניים/

לשמור על השקט, להקשיב לדממה.

נראה לי שנצליח לשמוע דברים אחרים… 

אולי אפילו את השופר של המשיח.

בקרוב. אמן.