פרופקציוניסטית

ב"ה 

מסתבר שכתיבה זה משהו כמו נגינה,

פורקן לנפש.

לא ידעתי עד שהתחלתי לכתוב,

פתאום הרעיונות מציפים אותי,

ומוצאת את עצמי מחכה לרגע לשבת ולכתוב.

והפעם על נושא באמת עמוק אצלי

אפילו כואב הייתי אומרת.

הפרופקציוניזם.

למה כואב?

את עושה דברים בשלימות, 

גורפת הצלחות ומחמאות, כיף לא?

אז זהו שלא. ממש לא.

כואב אמרתי,

בעצם דוקר.

ממש.

כשהייתי בכיתה ד' 

הייתה לי מורה חמודה,

שאלה אותי שאלה באמצע שיעור חשבון

וכשעניתי את התשובה 

היא אמרה :"וואו תשובה נהדרת,

את יודעת חיה מטעויות לומדים"

המורה לא הסתפקה בכך

ורשמה בלורד אדום, זועק, 

את הטעות שאמרתי על הלוח.

אני הרגשתי איך שהדם שלי נמרח על הלוח.

אמרתי טעות,

והמורה חוזרת עליה שוב ושוב ושוב,

לא נותנת לי לברוח לאף מקום

וחוזרת ואומרת:

"בנות מטעויות לומדים

בזכות הטעות של חיה למדנו עכשיו מסר חשוב".

ואני למדתי מסר חשוב במיוחד!

שמטעויות לומדים!

מה לומדים?

שאסור לטעות!!

פשוט אסור לטעות.

איזו בושה וכלימה.

ולמה אסור לטעות?

מי שרוצה להבין באמת, מוזמן.

לפני שנבין באמת למה אסור לטעות,

אני רוצה להציג עוד סיטואציה שחוויתי הפעם מכיתה ה'

המורה מחלקת מבחן בנביא, ספר שופטים

אני מחכה בדריכות, הלב שלי מפרפר, 

המורה מגישה את המבחן

וכתוב עליו 88,

הסומק עולה לי לאוזניים,

אני מרגישה שהבכי קרוב להתפרץ.

רצתי לשירותים

בכיתי חזק וקצר

וחזרתי לכיתה,

מתחננת למורה היקרה שלי 

למבחן חוזר.

המורה מסתכלת עלי ואומרת:

 יקירתי, לא צריך שהכל יהיה מושלם, 

מותר לך לקבל גם ציון שהוא לא 100.

וזה טוב, ככה תלמדי שאת לא מושלמת.

ואו. נורא פשוט נורא. 

היא אמרה את זה בקול.

תיכף כל הכיתה יודעת שקיבלתי 88 .

הלך עלי.

אני צריכה 100. עגול כזה ויפה. 

צריכה מושלם.

למה בעצם??

למה??

אני פרופקציוניסטית,

שילוב של נטייה גנטית 

רגישות גבוהה ואינטלגנציה מפותחת

ביחד עם סביבה מעצימה.

מה זה פרופקציוניזם אצל ילדים?

בואו קצת נעמיק.

פרופקציוניזם הוא מצב שבו הילד מרגיש

 שהוא חייב להיות מושלם, בלי לטעות !!!

כדי להיות שווה, כדי להיות אהוב.

ומכיוון שכל אדם רוצה להיות אהוב, 

זהו צורך נפשי 

ומכיוון שאצל הפרופקציוניסט הצורך הזה מותנה בשלימות.

לכן, הפרופקציוניסט חי במלחמה על החיים.

הוא נושם בכל רגע את המשוואה מהכיוון ההפוך: 

"אם אני לא מצליח אני לא שווה”

יותר משהו כמה לשלימות 

הוא כמה להימנע מהחוסר שלה.

הוא בעצם משתוקק כל הזמן 

לתחושת ערך מוחלט וברור.

שבורחת ממנו משום מה.

משום מה?

בשבת מחנה של הסמינר, באחת השנים,

ישבתי ליד המורה שלי, היא היתה טובה באמת,

אמרתי לה שזה לא בסדר

 שהקבוצה השניה קיבלו יותר נקודות,

אנחנו השקענו, עמלנו, 

והם פשוט יותר בנות ולכן הם עקפו אותנו.

המורה שלי כמחנכת אמיתית אמרה לי:

" לא צריך להשוות ולהסתכל כל הזמן

 מה יש לשני ומה לנו חסר, 

בת מלך אמיתית  שמחה בשמחת הזולת."

הרגשתי באותו רגע קושי עצום, 

מחנק בגרון ,שוב קרובה לבכי.

למה?

כי לא רק שעקפו אותנו שלא בצדק

המורה גם חושבת שאני לא מספיק בת מלך

והמחשבה השניה עוד הרבה יותר גרועה מהראשונה.

אני כנראה באמת לא מספיק יראת השם, 

לא מספיק טובה. 

ובעצם הכל עכשיו מוטל בספק.

ואני כל כך כמהה להיפטר מהספק הזה.

כמהה לתחושת ערך ברור ומוחלט.

המשפט השנון הזה שנאמר הרבה פעמים:

"כשהמורה צועקת, הילדים הטובים מקשיבים.. (ונבהלים)"

זכיתי לחיות ולקיים , 

מה שנקרא- לשמור ולעשות.

חשבתם פעם מיהם אותם ילדים טובים שמקשיבים?

יש הרבה ילדים טובים,

אבל הטובים שמקשיבים ונבהלים

אלו הפרופקציוניסטים,

שערכם ושוווים נמדד בהצלחתם המוחלטת.

ואם המורה העירה וגערה,

הגערה רצה ומנתרת, ישירות אל הספק שבליבי,

מצאה לעצמה קרקע פורייה.

מדושנת.

אז מה לעשות?

לא להעיר? לא לתקן ולא להוכיח אדם פרופקציוניסט?

שיגדל פרא אדם בגלל השריטה שיש לו?

בשביל מה אנחנו פה , אם לא בשביל לחנך?

לפני שמחנכים צריך לדעת את מי מחנכים.

בכללי החינוך וההדרכה כתוב

"המחנך והמדריך צריך למדוד את מהותו של המחונך והמודרך"

הבסיס לחינוך אמיתי הוא 

היכרות עמוקה ופנימית עם המחונך.

מיהו המחונך?

מה העונג שמצית אותו?

ומהו הרצון שדוחף אותו?

עמוק אבל בהיר ומובן.

אם נעצור לרגע ונביט על הילדים שלנו במשקפת מהצד,

מהחדר בבית המלון שאליו יצאנו לחופשה,

אפשר גם מהכסא במרפסת הבית ,

 ואפשר גם על הספה בסלון.

נראה דברים מדהימים,

נראה שלהרבה מההתנהגיות של הילד המתוק שלנו

יש מכנה משותף

רוב ההתפרצויות עומדות על אותה נקודה.

ילד פרופקציוניסט למשל יישבר כשהוא מרגיש שטעה,

כשמשהו לא הולך לפי התכנית שלו

 הוא יבכה ויתפרץ בלי פורפורציות 

(לדעתנו, כי לדעתו זה ממש פופרציונאלי ביחס לתחושה. 

עכשיו הוא לא שווה כלום,

ומי רוצה להיות שווה כלום?)

זה נראה ככה בערך

בני האהוב התיישב בחדוה לצייר ציור,

הפעם הוא החליט להשקיע,

לקח טושים זוהרים ועיפרון מחודד,

שהקווים יצאו ישרים. זה חשוב קריטי לנשמה שלו.

הוא מתחל לצייר בחדווה

ואז הלב שלי מתחיל לרעוד

כי אני כבר צופה את מה שהולך לקרות עכשיו.

העיפרון זז מהמקום,

כן העיפרון המחודד הזה, לא צייר בקו ישר,

צייר לו באלכסון, והרי אלכסון זה אסון

כך למדנו , לא?

באותו רגע יש בבית זעקות שבר,

לצד פיסות נייר המתעופפות לעבר כל חלקה שעדיין ריקה מבלאגן.

הציור לא יצא טוב זה אומר-

שאני פשוט גרוע ואני לא שווה כלום,

אבל באמת !

וזה קשה כל כך! קשה עד כאב בלתי נסבל.

אז מה? זוהי גזירת גורל? כך יראו החיים?

ועכשיו בתור אמא שחוותה פרופקציוניזם בעצמה

 ולא רוצה להעמיס על הקושי הקיים,

מה אני צריכה לעשות?

נחזור רגע לעונג ולרצון.

מהו עונג?

עונג הוא מה שנותן לאדם חיות,

 חיבור והזדהות מבפנים.

כשמשהו גורם לאדם עונג, 

הוא נמשך אליו מעצמו, בלי צורך בכפייה או מאמץ.

מהו רצון?

הרצון הוא היכולת של האדם להחליט, 

להתעקש ולהעמיד דבר על מקומו.

למה חשוב להבין זאת?

כי חינוך אמיתי יכול להתרחש אחרי שהבנו

 מה העונג ומה הרצון אצל הילד שלנו.

הילד המתוק שלי שצווח וצורח בגלל העיפרון שיצא מהמקום.

מתפרץ על מה?

מתפרץ על העונג שלו.

יש לו עונג מתחושת ערך מוחלט וברור.

ועכשיו הערך הזה בכלל לא מוחלט ולא ברור.

בעצם ברור שלא!

הערך הזה ברור כשאני הטוב ביותר, הראשון ,המוצלח

אז אני יודע בוודאות- אני שווה.

ועכשיו אבא ואמא  אני מרגיש ש:"אני לא שווה כלום"

ואני רוצה שתעזרו לי! 

תעזרו לי כי אני מבין

שהצלחה היא עונג גדול

טעות היא התרוקנות מעונג.

אני לא מתפנק ולא מתגאה

אני רוצה וודאות שאני שווה!

סעודת שבת, זמן גיבוש למשפחה

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד,

אצלי לפעמים אני מרגישה שעדיף לחוד,

כל אחד רחוק מהשני , מתכון יותר טוב לפחות התכתשויות.

שבעה מלכים בכתר אחד, למי המלוכה?

כולם רוצים, להצטיין, להיות הכי טובים, לשיר, לנגן ולשמוח,

אז למה שיש רצון כל כך טוב,

בשלב כלשהו אני שומעת ילדים בוכים ומקטרים. 

בורחים, ולא רוצים לנסות שוב?

למה באמת?

יש לילדים שלי רצון חזק,

לא רק עונג.

הם מתענגים על תחושה של ערך מוחלט וברור

והרצון שלהם מושך אותם לשם יותר מהר ממהירות האור . 

ברור לי.

הרצון של ילד פרפקציוניסט – מהו באמת?

רצון חזק מאוד, יוזם, דוחף לא נותן לנוח.

אבל !! וכאן האבל הגדול זה רצון מותנה.

הרצון עובד ככה

אני מוכן להשקיע כל עוד אני מרגיש שזה יוביל לשלמות.

ברגע שמתברר שזה לא יוצא מיד מושלם הרצון פשוט נסוג. נעלם. 

ברגע אחד תמים. הכל נעלם.

למה?

כי אין לו יותר עונג להגן עליו.

אם אין עונג אין וודאות. אז אין רצון.

אם לא בטוח שאני הכי מוצלח פה בשולחן, 

שאני שר הכי יפה ויודע הכי טוב את פרשת השבוע.

אז למה לי לשבת בשולחן ולחמם את הכסא? 

המיטה שלי בעצם יותר נוחה.

אז מה עושים?

נראה חסר סיכוי, אה?

מסתבר שאפשר ליצור עונג ורצון חדש.

כן ממש ככה.

עבודה קשה, מתישה, אך אפשרית.

עבודת חיים.

בכח ההרגל לשנות את הטבע.

עבודה שדורשת סבלנות אך משתלמת.

איך העבודה הזאת נראית?

בני קורא לי מהמטבח בזעקות שבר,

זה קרה במוצ"ש הנוכחי,

אמא תראי מה קרה?

מה קרה?

נשברה המגירה במקרר?

אני שברתי בטעות.

תגובה מומלצת לילד לא פרופקציוניסט: 

בלי צעקות כמובן, בנחת רוח :

" זו מגירה יקרה, 

חבל שלא נזהרת ושברת, 

לפעם הבאה תיזהר בבקשה".

תגובה מומלצת לילד פרופקציוניסט:

" אוקי, 

מה רצית לקחת מהמקרר? 

רצית תפוז? קח בבקשה"

תחשבו אולי שאני לא נורמלית,

כי צריך לחנך ולהסביר 

כדי שבני מחמדי לא ישבור את כל המקרר, 

לנוכח הנחת רוח של אימו הדגולה.

אז אסביר לכם:

בני מחמדי יודע ומרגיש וחש בעצמו 

שהוא עשה את הנורא מכל,

שבר את המגירה, 

כילד רגיש וחכם מאוד בעצם פרופקציוניסט, 

הוא כבר קלט מהשניה הראשונה שארע פה,

 לא פחות מאשר אסון טראגי.

את האמירות: "חבל שלא נזהרת", לפעם הבאה תיזהר" 

הוא אומר כבר לעצמו אלפי פעמים ביום באינספור סיטואציות.

הדבר האחרון שחסר לו ,

 שאימו תגיע ותאמת את האמירות האלו 

ובעצם תוכיח לו ש: "אסור לטעות".

הנה צדקתי אסור לטעות , 

כי טעיתי ואמא אמרה שחבל שטעיתי,

 וצריך להיזהר, 

ואני כנראה לא נזהר ואני לא מושלם ולא שווה ולא כלום. 

ייאוש.

ממני הוא רוצה לשמוע, ולא רק לשמוע, 

אלא לקלוט שבאמת , 

אבל באמת אמא בוודאות,

תבטיחי לי! אני מתחנן ורוצה לגלות שבעולם שלנו

מותר לטעות.