מחשבות על גלות

בס"ד
בית המקדש שנחרב.
ירושלים 
וחומות
ובין המצרים
ותשעה באב ותשעת הימים.
וכל מה שיושב לנו הלב
וכל הגלות הזו עם כל הכאב והאובדן
והדברים שמצערים אותנו,
גם אלה שאנחנו אפילו לא יודעים להרגיש אותם.
אלה שאנחנו עצובים בגללם בלי לדעת אפילו מה הם.
אנחנו פשוט לא מצליחים לשמוח
אפילו 
שיהודי תמיד צריך להיות בשמחה.
והכאב הזה שמגיע אלינו ותופס אותנו בכל מיני פינות חשוכות.
כל אחד במקום שלו.
הכאב הזה שאף אחד לא יכול לברוח ממנו, העולם הזה של הנסיון וההסתר.
בשביל מה הוא בא?
בשביל כל מיני סודות נעלמים. נשגבים.
שורשי נשמה שאנחנו לא מבינים מה המטרה. אבל אנחנו יודעים שיש את המטרה.
אנחנו יודעים שד' שם אותנו פה בדיוק עם הנתונים שלנו.
וכן לפעמים אין לו ברירה ובשבילנו הוא צריך לצער אותנו. 
והוא מסתכל עלינו. אבא הטוב.
רוצה לראות איך אנחנו קמים מעפר. מתפלשים בו אבל מתנערים ממנו.
איך אנחנו מתגברים ומשתמשים בכוחות ובעוצמות שהוא נותן לנו.
איך אנחנו לא שוקעים בבוץ הזה. בעפר. באדמה.
איך אנחנו נושכים שפתיים. מאמצים את השרירים הנפשיים שלנו,
ולמרות הכל ממשיכים.
ממשיכים לחייך. ולהשפיע גם על עצמינו מבפנים. ממשיכים, להשפיע טוב על מי שסביבנו.
ממשיכים להביא עוד דורות של נשמות לעולם. באהבה.
ממשיכים לקום ולחיות ולהחיות.
ולהכין ולתפקד ולהפיץ סביבנו רוח טובה.  
ולעשות את כל הדברים האלה. הגשמיים. 
שממבט מלמעלה הם נראים לנו כאלו חולפים ועוברים ולא משמעותיים.
אבל הם אלה שמקיימים את העולם.
כך אנחנו עושים את רצונו.
כך אנחנו מקיימים את העולם שהוא בכבודו ובעצמו ברא.
ככה אנחנו מקיימים את עצמינו.
ככה אנחנו מתקדמים וצוברים נצח.
ועוד יבואו ימים שהכל יהיה פשוט. וברור וקל.
הכל יהיה מאיר ושמח.
השמיים יזרחו בתכלת.
וכולנו נהיה מאושרים באמת.
ונשיר שיר חדש.
וברננה נעלה אליו.
לכנפיים המחבקות של אבא שלנו.
ונגיד לו שכל הדרך הארוכה הזו, החשוכה הזו.
גם כשכמעט הרגשנו שכלינו.
המשכנו להחזיק חזק. 
מסרנו את הנפש. את הדם שלנו.
זכרנו אותו גם כשהיה לילה עמוק. חיכינו לו באמת.
האמנו כל זריחה מחדש שהוא יבוא.