דירה יפה בפתח תקווה, קומה שמינית. את הדלת פתחה לי לאה, אישה נהדרת עם עיניים טובות.
’’הנה היא הגיעה, משה’’. היה לה קול מרגיע. מאחוריה נצץ סלון יוקרתי בצבעי אפור-אדום. כל פריט השתלב במקומו. הכל נקי. הכל מבריק. שורת עציצים בכדי חרס עומדת בצד. ’’אולי אתה רוצה עוד כרית, משה? זה ייקח זמן. אני אסדר לך. שיהיה לך נוח’’.
על ספה פינתית, מעט מכונס, חיכה לנו משה. אדם דומיננטי, גבוה ומרשים, סיפורו סוחף. ואנחנו ידענו שהעוצמה הזו, השברירית כל כך, נשענת על אותה אישה קטנה, שקטה וטובה שישבה בצד, מחוץ לפריים.
היה לו חשוב מאד לתאם איתנו את זמן ההגעה, הוא דאג שאשתו תהיה שם. באופן כללי הוא אוהב שהיא בבית, לידו. והיא תמיד הייתה מגויסת אליו. באופן מלא. את זה ניתן היה להבין כבר משיחות הטלפון שערכתי איתם עוד לפני הריאיון.
לעולם איננו יודעות איזו הכנה נפשית מקדימה היה צריך האדם שלפנינו לעבור כדי שיהיה מוכן לעשות איתנו את הדרך הזו מחדש, אל עבר שאיש אינו רוצה לזכור. כמה אנרגיה רגשית צריך היה לגייס כדי להיות היום איתנו; ואם היה לו מהיכן להביא אותה.
נתינת עדות איננה אירוע סטרילי כפי שהיא נראית. זוהי חזרה אל עבר טראומטי שעדיין נוכח בחוויה. לפעמים נראית עדות כזו למתבונן מן הצד כשכחה גדולה. ישנם אנשים שבעת מתן עדות אינם יודעים לומר דבר. לאט לאט, הם יכולים להיזכר במשהו. ועוד אחד. זה לא דווקא הגיל, למרות שהוא כמובן נוכח. זהו גם זיכרון טראומה. בסיטואציות רבות אחרות, מופיע הזיכרון קרעים קרעים. אבל אצל משה, הכל צף ועלה מיד כמו אשד סוער. בקפיצת ראש אחת הוא כבר היה בעולם אחר, כשאני ממהרת אחריו.
בניגוד לאנשים רבים איתם ישבתי, סיפר את סיפורו כיחידה אחת, כמעט ללא הפסקות נשימה באמצע. מסע חייו היה חזק ודרמטי והוא, בהחלט ידע לספר. כשניסיתי לשאול שאלה, הפסיק אותי בתקיפות. "אל תשאלי שאלות עכשיו, מיידלע. תני לי לדבר". עיניו היו מוצפות דמעות. ואני לא הפסקתי את סיפורו יותר, ולו פעם אחת.
—ילד בן שלוש עשרה עומד על הרציף. התחנה: אושוויץ בירקנאו. שם המקום אינו אומר לו דבר. אבל יש לו בקבוק חלב ביד. הבקבוק של התינוק. ואמא איננה, התרחקה עם הנשים והילדים הקטנים ובזרועותיה אחיו הקטן— הוא צריך למצוא אותה, להעביר לה את הבקבוק. אבל אי אפשר כבר לראות אותה. לעולם לא יתראו שוב…
סיפורו היה סיפור של אובדן אך גם של עוצמה ושיקום. הוא שרד, עם אבא. יחד עלו לארץ. כשסיפר על אחיו הקטנים שאבדו עם האם היה קולו חם כאילו פגש אותם אתמול: ציפי, כמה אהבנו אותה. אילו שטויות הייתה עושה. והוא מתחיל לצחוק. אחר כך חוזר שוב למזג בו התחיל את הסיפור- סוער, מוצף, מרגש.
כשעדות מסתיימת, אנחנו בדרך כלל אחרי מסע. עייפים. מפורקים. ראינו הרבה דברים בדרך. צריכים לנוח. ומה שנכון לי, נכון בלא השוואה לניצול שמספר, לעיתים לראשונה בחייו את סיפורו. זו חוויה חזקה. מטלטלת ממש. לא תמיד אני רגועה כאשר אני עוזבת אותם, ומרימה טלפון לבן משפחה שישים לב, שיבוא להיות שם.
משה סיים את סיפורו. הוא שתה כוס מים. המסע במנהרת הזמן הסתיים. הוא היה מפרך. ראיתי אותו. זו לא הייתה עבורו צפייה באירועי חייו מן הצד; הוא חזר רגשית לגיל שלוש עשרה. הוא עבר זאת שוב כמו בזמן הווה. הוא חי את האירועים פעם נוספת. מפורק ומותש הוא נשען לאחור.
ואז, מירכתי הסלון נשמע קולה של אשתו הטובה. היא פנתה אל הצלמת: "עכשיו שנינו רוצים תמונה"! היא התקרבה אליו בחיוך מאיר. הם הצטלמו יחד. איזו תמונה יפה זו הייתה. היא בכתה. "כמה אני גאה בך. אתה עשית את זה!!! כל הכבוד לך!!!" היא ישבה לצידו באהבה שקטה. זו התמיכה היפה ביותר שראיתי.
וידענו שהמסע אותו עובר הזוג המקסים הזה אינו פשוט. עבור ניצולים רבים כל כך חוויית השואה אינה באמת מסתיימת. היא משאירה עקבות. לאה סיפרה לי על כך מעט. את הרוב השאירה אצלם. אבל ניתן היה להבין שמתוך חוויות סיוטי הלילה, מתוך העצב המתמשך בימים, הם הרגישו שמתן עדות מסודרת תהווה סגירת מעגל כלשהי. שזו תהיה חוויה בה ימסור משה את סיפור חייו לנו, על מנת לקבל אותו בחזרה מעובד יותר, סגור יותר, חיצוני יותר ופחות בוער מבפנים.
אבל חוץ מעצם הדיבור על האירועים, במצב האופטימלי זקוק ניצול שואה לתמיכה. הוא זקוק לתמיכה כאשר הוא מקבל את ההחלטה לספר את אירועי חייו. הוא צריך אותה בעת מתן העדות וזקוק לה מאד מאד גם לאחריה, אחרי שלמעשה "החזיר לחיים" חוויות עבר בסדר גודל כה טרגי.
לא לכל אחד ישנה רשת תמיכה זמינה עבורו. לפעמים היא איננה כי חסרה הבנה פשוטה במה כרוך מתן עדות עבור ניצול שואה, ועד כמה נוכחות בני משפחה במקום, ועד כמה שניתן השתתפותם הרגשית הם הדבר הקריטי ביותר מבחינה נפשית בשבילו בזמן זה.
בבית הזה ידעתי כמה שלם זה יכול להיות.
המסע המשותף שלנו הסתיים. נפרדנו. מאחורינו נשארו יחד בני זוג שזיכרון השואה וצילה הארוך נכח בחיי נישואיהם כל השנים. נכח בדיכאון השקט של משה, בחוויותיו שלא הרפו עד היום. אבל למשה היתה בת ברית. היתה לו אישה שידעה באינטואיציה מדהימה איך ועד כמה להיות שם בשבילו. גם לה היה סיפור חיים משלה, אך היא ידעה לפנות מקום בשלמות לחוויה המסעירה שעברה על משה היום. ידעה להעריך את הצעד שעשה ובכמה אנרגיה נפשית היה כרוך, ולא פחות מכך- ידעה להביע את הערכתה בפניו ולתת לו פידבק אמיתי עם כל הלב. זה לא החל היום. היא לחמה עבורו כל השנים. בעדינות היתה איתו אך לא ויתרה. כיוונה אותו תמיד לצאת. לפעול. להיות בקשר עם העולם ולעולם לא לוותר. מתן העדות היה עבורם צעד חשוב.
עוד ראיון היה מאחורינו. בבניין הדירות היפה נשאר משה, נשארה אישה לוחמת. והמלחמה שלה נעימה כל כך. אוהבת כל כך. כמו ניגון חיים קסום ועקשן, שאותו, היא לא תפסיק—
ניצולי טראומה חיים לא עם זיכרונות עבר אלא עם אירוע שטרם הגיע (ולעולם לא יגיע) לכלל סיום, אירוע בלא סוף, בלי סגירת מעגל, ולפיכך – מבחינת ניצוליו – אירוע הממשיך בהווה ומחלחל בכל מובניו ורבדיו.
…כדי להתיר את הסבך הזה, את ההילכדות בגורל שאין לספרו ובכל זאת הוא חוזר ונשנה, יש להתניע תהליך.. של הרכבת נרטיב ובניה מחדש של היסטוריה, או בעיקרו של דבר- החצנת האירוע. החצנה זו עשויה להתרחש ולצאת אל הפועל רק כאשר הניצול מצליח לנסח את הסיפור ולמסור אותו, להעביר אותו במילים, לאחר שמחוץ לעצמו…
דורי לאוב, פסיכואנליטיקאי, ניצול שואה.
ואחרי המילים, נעים מאד : )
אני מירי קרון, מראיינת ניצולי שואה, מדריכת קבוצות במוזיאון מטעם יד ושם, ומרצה לקהל הרחב.
במסגרת תפקידי כמראיינת, אני מגיעה בליווי צלמת לביתם של ניצולי שואה,
שם אנו יושבים לגביית עדות מצולמת.
העדות איננה סיפור בחלל ריק, היא סיפור שמכוון אל המראיין – השומע.
מטרת הריאיון היא לתעד, כל עוד ניתן, את סיפורם האישי מכלי ראשון.
בסיום העדות אנו משאירים עותק מצולם עבור המרואיין ובני משפחתו.
עבורי באופן האישי, זמן העדות הוא מפגש – ביני, כדור שלישי לניצולי שואה, ובין ניצולים בני הדור הראשון, ולעיתים עם ילדיהם, בני הדור השני.
מי שמכיר, יודע. המגע הזה מוציא לאור, בנוסף לקורות חייהם בתקופת השואה, סיפור אנושי גדול ונוגע.
ועל מה שקורה במפגש בינינו, אני אספר עוד בטורים הבאים.
ואם יש בסביבתם מי שעוד יכול לספר… צרו קשר לתיאום מסירת עדות:
026443888
6 Responses
מרתק!!!!!
כמה מזל שאת קיימת מירי!!!!
מדהים!! מלא רגש!
את אישה מיוחדת!
קראתי בנשימה עצורה, ולא במליצה.
איזה כח יש לך להעביר במילים מרגשות, בניסוחים מדויקים את החויות הגדולות והעוצמתיות האלו!
ממש הרגשתי שאני איתך באותה דירה מעוצבת בטוב טעם, מול הזוג המדהים והלוחם הזה,
וזה לא מובן מאליו להצליח להכניס אותנו כך לאירוע…
נשארתי עם הרבה נקודות למחשבה…
מדהים.
נשארתי בלי מילים.
מאד ריגשת מירי
ועצוב להבין שכל החיים ממשיכים לשאת את הצרבות הללו
והלואי שיהיה מי שישא בעול איתם ביחד
רוב האנשים לא באמת מסוגלים לכך
וואו, סיפור מטורף!! נוגע ללב מאד.
והכי הכי נגע לי זאת אשתו. אישה מהממת, פשוט ללמוד ממנה!!