גדלה מחוץ לחממה

תמימים. חשבתם שאני ילדה,

תמימים. דמיינתם שאני קטנה,

אולי בחוץ, לא בנשמה,

תמימים. רציתם שאהיה תמימה,

שלא אבין ת'נקודה.

אני הבנתי, גם אם פחות מכם,

אני הרגשתי-הרבה יותר,

את העולם הזה-שלא כמוכם.

גידלתם אותי כמו פרח,

בחממה עם צל,

השקעתם בי, קטפתם ת'ירח-

ליטפתם לי ת'לב.

וחלמתם-

שאגדל גם אני פרחים,

שאשקע אותם במים טהורים,

שאתן את הלב שאתם נתתם,

הלאה, לדורות הבאים.

אבל אני, כבר לא ילדה-

כמו שגידלתם,

לא הקטנה שתמיד אהבתם,

אבל אני, אני-

עדיין פרח.

פורחת אל מחוץ לחממה,

מוצאת את אור השמש,

מוצאת גם אהבה,

ולא תמיד כמו שחלמתם,

לא, זה לא כמו שדמינתם,

אבל ככה אני מוצאת לי בית,

ככה אני מוצאת את עצמי,

מחוץ לחממה הכרתי אותי.