נמאס לנו כבר לדבר על מה שצריך להיות ומה חייבים לעשות בבתי הספר ובתלמודי התורה. נמאס להתבכיין על אופן הטיפול באתגרים חינוכיים ובילדים מתמודדים, אנחנו הרי לא נחנך את מסגרות החינוך, וגם לא נעביר את ההתמודדות למסגרת החינוך הבאה! למען האמת לא נוכל לשפוט אף אחד עד שנגיע למקומו (וזה כנראה לא יקרה אף פעם).
אבל יש משהו שאנחנו כן יכולות לעשות, אנחנו יכולות לשאול: "איך אני כאמא יכולה לעזור לו, לחזור מהחידר עם חיוך וללכת לשם ברצון? איך אני יכולה לתחזק את התפקוד שלו שם מהבית?" נכון, זה לא קל לתפעל בשלט רחוק אבל בכל זאת אפשרי. כי בכיתה יש מבוגר אחראי שרואה ומשגיח, ואני, רק מגבה, מתגמלת ועוקבת (ללא הרף).
לפרויקט הזה נדרשים: רצון חזק, פניות, ועקביות, עין טובה, אהבה ופרסים (שעלותם ודאי אינה יקרה יותר מטיפולים רגשיים). אם יש לך מזה הישארי איתנו והתרכזי היטב:
ספרי לילד שאת רואה את הקושי שלו ואת רוצה לעזור לו להצליח לנצח, הסבירי לו את עקרונות התוכנית וחשבו יחד על תגמול, דבר שיהיה לו שווה להתאמץ מאוד עבורו. זה צריך להיות תגמול יום-יומי ולא פרס אחד גדול כעבור תקופה. ככל שהגיל עולה ניתן לצבור שקלים או נקודות, אבל לגילאים קטנים הקפידי שבכל יום תהיה תמורה מידית. גם, אם סיכמתם על שקלים, דאגי שיהיה לך כסף פרוט תמיד שיקבל אותו לידיו ואפילו שילך לקנות בו מדי יום.
הכיני טבלה לכל שבוע והגדירי בה התנהגות אחת מסוימת מאוד, לא "ילד טוב", לא "התנהגות טובה", כי זה כולל המון, אלא רק דבר ספציפי אחד. למשל: 'לא מפריע לכיתה ללמוד'. חלם? צייר? לא כתב? זה לא שייך לתוכנית. אם זו ההתנהגות הכי קריטית, נתמקד בהתחלה רק בה. אם החלטנו על התנהגות בשיעור, נתעלם מהצקות בהפסקה, הוא יקבל פרסים אפילו שהיו אירועי אלימות בהפסקה. אנחנו נצמדים בקנאות להגדרה ושום 'עבירה' לא תכבה 'מצווה'.
אם כיום הוא מפריע לאורך כל השיעור – נחלק את השיעור לשלושה חלקים אולי אפילו ליותר, תלוי ביכולת שלו, ונדרוש רבע שעה של דממה, כל רבע שעה מסומנת ב-וי.
אם ישנה הפרעה אחת או שתיים בכל שיעור, נסמן משבצת לכל שיעור שלם, הכול לפי נקודת הפתיחה של הילד, ומצבו בתחילת התוכנית. חשוב להגדיר את נקודת הפתיחה ולכתוב אותה כדי שנוכל לציין את כברת הדרך שנעשתה גם מול הילד וגם מול הרבה, אנחנו נוטים לשכוח את המצב הקשה כשנעשה טוב, ובזמן משבר (שעלול מאוד להיות) נצטרך להזכיר גם לעצמנו וגם להנהלה את נקודת הפתיחה וההתקדמות, שיעריכו את המאמץ ויוכלו להתעלם מנפילות משמעת מרגיזות. התמונה הכללית תהיה חייבת להיות משוקפת היטב.
נבקש מהרב'ה טובה גדולה, לעזור לנו לעזור לו, ולסמן בסוף כל שיעור – נכון שזה התפקיד שלו ושיגיד תודה שאת מגויסת – אבל בכביש היי חכמה אל תהיי צודקת. שלחי מכתב תודה מדי שבוע, אפשר גם טלפון נרגש על שיתוף הפעולה ואפילו מתנה מדי פעם, הוא צריך לזכור ולשים לב, ואנחנו צריכות לשמר את תשומת הלב שלו. צייני במכתב או בשיחה כי 'היעד שלנו הוא להצליח למלא ככל האפשר סימוני "וי", להתעלם ממה שניתן, ולייצר חוויות הצלחה לילד', הסבירי את עיקרון ההתמקדות בהתנהגות אחת בלבד.
בסוף כל יום בקשי את הטבלה מהילד, התפעלי מכל וי, ותגמלי עליו בשקלים או בממתקים לפי מה שתסכמו מראש שמשתלם לו להתאמץ עבורו. כל וי מתוגמל בהתחלה, בהמשך תוכלי לדרוש מספר מינימום של סימוני 'וי' לכל יום.
כדי לשמור על אש גבוהה, כדאי לקבוע גם פרס שבועי אם הושגו מספר סימונים הגיוניים, המספר נקבע לפי מצבו העכשווי של הילד פלוס מאמץ סביר.
אל תפחדי מהמשא ומתן שהילד הממולח יעשה איתך, אל תיבהלי מזה שהוא מפתח תלות בפרסים, אם תקפידי על הכלל הבא, הוא ייגמל מהפרסים ויעלה על דרך המלך מרצון:
עלייך לשמוח עם הפרס שהילד מקבל, אבל עוד יותר עם המאמץ של הילד וההישג שלו, שתפי דמויות רבות ככל הניתן במשפחה שיתעניינו בטבלת המאמצים של הילד, יבקשו לראות מדי פעם, יתפעלו יתרגשו וישמחו עם השינוי והסטיגמה החדשה שאתם מדביקים לו. זוהי העבודה האמתית. והיא זו שתשאיר את התוצאות גם אחרי שהפרסים יופחתו או יעלמו!
החזיקי מעמד לאורך זמן, זה יכול לקחת חודשים ארוכים.
הקפידי בכל בוקר לוודא שהטבלה בתיק. היא מצילת חיים ממש, לפחות כמו האוכל.
שמרי אצלך מדי שבוע בקנאות ובהתרגשות את הטבלה המלאה, כמו שאת שומרת תעודות או מכתבי הערכה שאת גאה בהם, היא משקפת עמל והתגייסות של ילד מתמודד!
ביחד כבר תחליטו מתי הוא כבר "אלוף". בדרך כלל לאחר 80 אחוזי הצלחה עולים בדרך כלל שלב ומגדילים את הדרישה, למשל: "זהו, אתה כבר לא הילד המפריען שהיה, הרב'ה כבר שכח כמעט לגמרי שהיית פעם מציק לחברים, בוא נעלה דרגה, בסוף תהיה מצטיין ממש!"
הגדירו כי מעכשיו מתקדמים לציון גם על הקשבה / כתיבה בשיעור, הוסיפו בכל שלב רק יעד אחד, צעד אחר צעד. בסוף תגיעו ל"וי" אחד על כל שיעור מושלם. ולאחר מכן "וי" לכל יום.
זכרי, היעד המרכזי הוא לשנות לילד את המבט בו הוא מסתכל על עצמו, להדביק לו סטיגמות מכובדות ונחשבות ולשכנע אותו שהם ממש נכונות על ידי חוויות הצלחה. לאורך כל התוכנית צייני באוזניו את כברת הדרך שעשה, את השינוי, את הנחת, את הגאווה שלכם בו, חבקי אותו בכל הזדמנות ואהבי אותו בלי כל קשר להתנהגותו בבית, אין צורך לפתוח תכנית מקבילה גם בבית, תשומת הלב שהוא יקבל סביב התוכנית וההצלחות שלו, תשביע אותו היטב ותפחית באופן דרסטי את האתגרים בבית.
רק אל תשכחי לכתוב לך נתוני קו פתיחה, שיהיה לך ברור שזה עובד! (לדוגמא: אחר צהריים שגרתי: 3 חוצפות, 2 תגרות ידיים עם אחים, התפרצות זעם, סירוב לאמא ויציאה מהבית ללא רשות) לאחר חודש של חוויות הבטחה, ערכי תצפית על אחר צהריים שגרתי ובדקי בדיוק את הדברים הללו: תוכלי להיות גאה בעצמך! את הנעת את השינוי הזה!
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
משתדלת לתגמל אחרי הכנת ש"ב ולימוד למבחנים, מה עושים עם הילדים האחרים בבית? בגיל דומה, הם לומדים לא פחות..ולא מבינים למה הם פחות מתוגמלים? בוא נאמר מקנאים ולא מבינים את האפליה.
בפרט שהם מתנהגים יותר יפה ועושים פחות בעיות…
זה דורש טור נפרד, אכתוב בקצרצרה וארחיב בהמשך:
מה עושים כשילד זקוק לאשפוז? לטיפולים רפואיים? מסבירים לאחים את הקושי, מנסים להשיג מהם אמפתיה, כשסומכים עליהם, הם מבינים, הם אפילו מצטרפים ועוזרים. החוכמה הכי גדולה היא באמת להיות מרוצים מהתפקוד שלהם, ילד אינו רוצה להחליף גאוות הורים בפרסים!
ואפשר להשתדל להצניע ככל הניתן את תשומת הלב הייחודית הזו, ניתן להשיג שיתוף פעולה מהילד מקבל הפרסים וללמד אותו לא לנקר עיניים.