ככה תגלי את כל הסודות של הילדים שלך –

ילדים אינם מבוגרים קטנים. הם עולם בפני עצמו, הם חווים אחרת, חושבים אחרת, מבינים אחרת ומסיקים מסקנות א-ח-ר-ו-ת, כל כך אחרות שמדהימות כל פעם מחדש את המבוגר המקשיב באמת.

"כי אני גבוהה, אז חברות שלי מכבדות אותי, הן מקשיבות לי ולא רבות איתי במשחק."

"את לא באמת רוצה שאני אלך לשיר עם אבא לכבוד שבת, את רק רוצה שאני לא אשב כאן עכשיו."

"אמא בואי נלך מכאן כבר, החיילים האלה, יכולים להרוג אותנו."

"אני לא לובשת חצאית בצבע של טנקים!"

"הדובי הגדול הזה (תחפושת) מפחיד נורא כמו מפלצת, ויש לו קול של בנאדם כי הוא כבר אכל בנאדם, למה אמא דוחפת אותי להצטלם איתו? היא לא רוצה לשמור עלי."

כל התובנות המגוחכות או ההזויות הללו, במקרים רבים, לא היו נאמרות אם לא היה מבוגר ששואל בכנות "למה". למה את מתעקשת? ממה את פוחדת? איך זה שעם האחים המשחק מתפוצץ ועם החברות את מסתדרת יפה? המבוגר הזה, ששאל בכנות, חיכה באמת לתשובה, ונתן את התחושה האמיתית לילד שמה שיסביר לו זה יהיה בסדר, וכמה שהתשובה תהיה מגוחכת או מתוקה, הוא לא יזלזל בה לא יצחק או יספר לכולם את ה"חכמה המתוקה" כדי שיצחקו, רק יהנהן בהבנה, יגיד שנכון, ילדים יכולים לחשוב ככה (הוא מכיר עוד ילדים שחשבו כך, הוא חשב כך כשהיה קטן) ורק אז יסביר את העיוות וייתן את ההסבר שלו, כאופציה אפשרית נוספת.

כך ילד לומד מהניסיון שלו שהוא יכול לשתף במחשבות שלו, הוא לא יתבייש בעקבות השיתוף, לא יצחקו עליו ולא יגיבו בזלזול, אלא יכבדו ויתייחסו ברצינות, ניסיון כזה בונה אמון וחוסך לנו ערמות של אי הבנה, התעקשויות לא ברורות, עצבנות, חרדות מתחים ועימותים. כל אלה מופיעים פעמים רבות כתוצאות של מצב רגשי מאתגר אצל הילד.

התובנות שהילד מגבש על אירועים או התרחשויות סביבו, קריטיות להבנות ביננו וליצירת שיח של שפה משותפת איתו, אנחנו שואפים לדבר איתו באותה שפה ולפי ההבנה שלו, כדי שיוכל להבין אותנו.

לדוגמא, כאשר ילד מפרש מצב רוגע כמצב חרדה, הוא מרגיש לחוץ ואמא רגועה, הוא עלול לחשוב שאי אפשר לסמוך על אמא שתגן עליו, היא לא מבינה או לא אחראית דיה… זה סוג של מצוקה שחובה וצריך לפרק (…ובקלות רבה), אם רק נקדיש זמן לשוחח עליו, כשיש אמון ואימון, זה לוקח רגעים ספורים בלבד, אם אנחנו מתורגלים לברר ולשאול שאלות כנות, לא שופטות ולא מאשימות. הילד מאמין בנו שמהשיתוף וגילוי הלב הוא לא יינזק ולא יושפל, וכך אנו פותרים את הקונפליקטים ביתר קלות ורוגע.

הצצה לאותן תחושות שעולות אצל הילד במהלך היום, יכולה להיות דרך הקשבה לחלומות הלילה, חלומות הם דרך מצוינת לשמוע רגשות תחושות ומצבי תודעה של הילד. הסיפור עצמו פחות קריטי הוא אוסף מבולגן של פריטים שמות מקומות ואירועים (למרות שלפסיכולוגים יהיה חומר רב לעיבוד מכל פריט) אנחנו נרצה לשמוע דווקא 'איך הרגשת כש…' אל תגידי "אויש, זה רק חלום, הכל שטויות" תקשיבי היטב, הוא פחד שהשארת אותו לבד? הוא חש נטוש? הוא סמך עלייך ולא היית שם? הוא ניסה לנהל את האירוע בעצמו?

חוסר אונים בחלום הוא שיקוף של תחושות מתוך חיי היומיום, כעס גדול או שנאה הם הצפה של רגש שנחווה, ויש גם קנאה וסילוק הצידה של מוקשים, בחלום, הכל מותר, התת מודע שלנו אינו כלוא במחסומים המעדנים של שעות הערות, והוא מרשה לעצמו לבא לידי ביטוי, אנחנו צריכים רק להקשיב לו ולשמוע עליו, כדי שבהזדמנות נוכל לשוחח על כך או לתקן את העיוותים שנרשמו אצל הפעוטים, אם שמעת על קנאה גדולה באח הקטן או הגדול בחלום, הזדהי עם הרגש ונרמלי אותו, "זה קורה להרבה ילדים שהם מרגישים פחות חשובים מהאח הקטן שכולם מטפלים בו כל הזמן"  אפילו מבוגרים מקנאים באחרים לפעמים… מה שחשוב כאן בעיקר זה שלך נדלקה נורה אדומה שאומרת: "אמא, הילד שלך סובל (קשה כשאול הקנאה!), הוא מרגיש זנוח וקשה לו להתחרות על הלב שלך, תני לו ביטחון, חבקי אותו מדי פעם וספרי לו כמה הוא אהוב ומיוחד אצלך…" ההקשבה לחלום היא ערוץ ישיר לרגש ולפגיעות, שילדים אינם אמיצים דיים לבטא, (גם מבוגרים!) אולי כי זה נחשב אסור, אולי כי זה משפיל, אולי כי זה רק יזיק להם יותר, לדעתם, וכשאנחנו נפגוש בהם בדלת האחורית של הסיפור, נדע להתמודד עם זה בהסברה ובמעשים, להרגיע, לחזק, לתת ביטחון ושלווה.

אנחנו שואפים לכך שהילד ידע לשיים את התחושות שלו, לשתף במה שהוא מרגיש כדי שאנו נדע להתמודד עם זה, לפרק את המעוות ולחבר ולבנות מחדש מידע ותחושות שעשויים לעזור לו להתמודד עם עצמו ועם סביבתו.

אם קשה לנו לרכוש את המיומנות הזו ולאמן את הזאטוט שלנו לסמוך עלינו, אנחנו יכולים לתרגל את המיומנות הזו דרך משחק "אבא אמא" / "משפחה" או "בית בובות", היי את הילד הקטן שפוחד, או היי האמא ששואלת את הבובה הקטנה למה היא כל כך פוחדת. במשחק – ההגנות מתקלפות בקלות, כי אם יצחקו על התשובה, זה לא יהיה עלי אלא על הילד של הפליימוביל… שם אפשר גם להגיד שטויות כי זה הילד של המשחק אומר, אפשר להתפרע ולהרביץ, לגרש את מי שצריך ולהעניש, אבל גם להראות איך אמא מבינה את הרגש אודותיו הילד מדבר, איך היא חומלת עליו ומשתתפת איתו בידידות.

לא לחינם נעזרים התרפיסטים במשחקים ככלים טיפוליים, זהו ערוץ ישיר אל תוך ליבו ומוחו של הילד שלך, נעים להכיר, תוכלי לשוטט שם באופן חופשי ולגלות אוצרות אמיתיים על תובנות ופרשנויות שלא הכרת ולא שיערת ש'יושבים' שם. עם זאת, היזהרי לא להיות 'פיל בחנות חרסינה', הישארי תמיד במשחק, היי אטרקטיבית וילדותית, שאלי בעדינות, הקשיבי באמת, וכבדי כל תשובה, את האמת שלך אפשר להביא אחר כך, לחנך? לא במשחק!  בהזדמנות שתהיה לך להסביר הסבירי מה שצריך, אפשר באופן עקיף, סמכי על הילד הוא מסוגל לעשות היקשים והתאמות לעניין הנדרש. כרגע, הישארי פרטנר והשאירי את ערוץ המשחק משוחרר מכל ביקורת והדרכה. זה חלון לנפש, זהו חלון הזדמנויות שנסגר עם הגיל.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]