פראקים ביער

היתה חתונה יפה ומרגשת.

חתונה מכובדת, מאוד.

קצת יותר מדי….

שבע ברכות אחרון, אחים ואחיות שלי מכינים "הפתעה בתיה, מגיע לאברימי, נודיע לכם איפה בדיוק"….

בסוף מצאנו את עצמינו ביער בן שמן, שולחנות עץ של קק"ל עם מפות אלבד וחד פעמי סטנדרטי,

אחד האחיינים הנשואים שלי עוד מסיים לתלות פרוז'קטורים על העצים, אחיין אחר מוציא מאיזה בגאז'

ערמה של כסאות פלסטיק, בשולחן שעומד בצד יש המולה וצחוק ו"הצילו, שלא יישפך על האדמה"…

בנות המשפחה בעליזות גדולה מזרימות סלטים, המון סלטים וסלסלאות עם מגוון מפתיע של לחמים.

"הנטילת ידיים שם" שולח אותנו אחיין לברזיה באמצע החושך, עם פנסים של טלפונים ונייר מגבת שהם זכרו להניח שם אנחנו נוטלים ידיים, אני מבליעה חיוך כשאני רואה את המחותן מתיישב בזהירות עם הפראק על כסא פלסטיק.

ריח של עשן עולה מהצד.

"אין ממש אוכל,"  אחותי מתנצלת, "הבאנו רק סלטים וקצת בשרים"

לשולחן העמוס בסלטים מגוונים, מגיעם כמו במטה קסם מגשים מלאים בבשרים, דבורה אדלר מבקשת בנימוס שיעבירו לה סלט חסה, מתעניינת על טיב הפיצוחים שהוסיפו לו, על הרוטב, הולכת על בטוח.

מלכי הכלה החמודה צוחקת, מעמיסה לה את הצלחת, קבבים, שיפודים,  "תטעמי, זה לא נושך"….

אני נחה, מסתכלת על כולם מהצד, מותר לי, היום אני אורחת.

 אני מסתכלת על כל האחים והאחיות שלי, גיסים, גיסות, כולם התייצבו. גם כל האחיינים הבוגרים כולל הנשואים. אני אוהבת את המשפחה שלי, ככה, כמו שהיא.

"אתם משפחה מעניינת," אומרת לי דבורה בשבת שבע ברכות אחרי סעודת שבת שהתחלקה באופן ברור:

הצד של אדלר אחראי על הדרשות, הצד שלנו אחראי על השירה ועל הצחוק, כי גם כשאח שלי קם לדבר, ואמר דבר תורה יפה כל כך ומרגש שאבא של זכרונו לברכה אמר פעם,  אנחנו התרגשנו כולנו כשהוא תאר את דמותו למחותנים, וצחקנו עם דמעות בעיניים, כי בסוף הוא הזכיר אפיזודות מצחיקות מאבא, עקץ בעדינות את בעלי ואותי, את אברימי, את המחותנים.

"זו הגדרה מנומסת", צחקתי עם דבורה, מסתכלת מהצד על אחי ואחיותי, כל אחד עם סגנון שונה כל כך כל גווני הקשת החרדית בערך…

עכשיו ישבתי ונשמתי את ריח היער והעשן הקלוש של המנגל, רוב האחיינים עמדו מסביבו צוחקים, ידעתי שרק הנימוס, משאיר את אברימי ליד השולחן.

אבל בסוף זה קרה, הוא קם הצטרף אליהם, הם מחליפים טפיחות שכם, מגרשים אותו:

"אתה בא לפה באירוע הבא, אתה חתן, אסור לך לטרוח, ואיך תחזור הביתה עם כזה ריח?… אנחנו באים, אנחנו באים….

הם חוזרים בחבורה, שולפים בדרך מאיזו פינה שתי גיטרות, מתיישבים, מתחילים לשיר.

יש הד ביער, והשירה נשמעת עוצמתית כל כך שדוידי קופץ מהשולחן מזנק אל תוך החושך, בעלי ואני מזנקים אחריו, משיגים אותו, יושב ליד אחד העצים. הוא מחבק את עצמו, מתנדנד מעט אנחנו עומדים לידו בשקט.

פתאום דוידי מרים את הראש: "זה שיר יפה"…. הוא מחייך, גם אנחנו. "נשאר פה ביחד, תתרגל לשירה?" 

אני מציעה, נהנית רגע להיות בצד שמסתכל על כולם מבחוץ.

יודעת שמירי אחותי מארחת יפה את דבורה המחותנת במקומי, ומותר לי פשוט להנות.

"פירגנו לאברימי," אומר בעלי. 

"גם לנו," אני עונה, "הם באמת רוצים לשמח אותנו"…

"אל תיכנסי לזה," אומר בעלי "זה לא מרחמים, אתם תמיד משתתפים כל כך יפה אחד בשמחה של השני, כאילו לא השקעת תמיד בשמחות של אחרים…"

"נכון,"  אני מהרהרת בקול, "אולי הרחמים העצמיים הם שלי."

בעלי מושיט יד לדוידי, חוזר איתו לשולחן, השירה הופכת לאיטית יותר, שירי נשמה.

"אל הנער הזה התפללתי."

אני מתעכבת עוד קצת, מרשה לעצמי לבכות מחוץ למעגל הפרוז'קטורים.

חושבת על כל הילדים שלי אחד אחד, מאיר, אברימי, מוישי, חיים, שירה, תהילה, אילה ודוידי.

האם על זה התפללתי???

"לא סובלת ילדים טיפשים," אמרתי לבעלי לפני שמאיר נולד.

"זה לא בידיים שלנו." הוא צחק.

"זה כן," התעקשתי, "אני ממש מתפללת על זה…."

אין לי ילדים טיפשים, כולם חכמים, כולם נבונים, חלקם מאתגרים בטירוף.

"ויתן לי ה' את שאלתי אשר שאלתי מעמו."

אולי לא ידעתי מה לבקש??

"שערי שמיים פתח, ואוצרך הטוב לנו תפתח…"

זה כל מה שנשאר לבקש ולהמשיך לבקש…. 

"מה נתקעת שם?" ציפי באה לבדוק. "הכל בסדר?" היא מודאגת כשהיא רואה אותי.

אני מחפשת לשווא טישו, ציפי חוזרת תוך רגע עם מפית.

"אני בסדר." מחייכת מבעד לדמעות, "תודה ענקית, השקעתם כל כך, כזו לוגיסטיקה לסחוב את הכל לשומקום…" 

"שטויות, הצעירים נהנים מזה, הם דאגו להכול," ציפי מבטלת כמו תמיד "אני רק עשיתי טלפונים".

"ואת רוב הסלטים" אני עונה.

"אז למה את ככה?" ציפי שואלת בשקט.

"סתם, לפעמים הלב עולה על גדותיו, נשפך מהעיניים, אני גם מאוד עייפה, זה שבוע כל כך מטורלל."

"טוב," ציפי צוחקת, "שתהיי עייפה משמחות."

"אמן." אני עונה לה, מצטרפת אליה חזרה לשולחן.

אין לי, אין לי כוח להסביר כל הזמן איך כל יציאה מהשגרה הופכת את הבית, את דוידי, את שירה שיושבת כרגע בין כולם.

לא רוצה לבכות כל הזמן, כמה אנרגיה זה סוחט ממני.

מגשים גדולים של אבטיחים ומלונים מגיעים לשולחן.

"הבאנו גם מנגו." מירי מצניחה לי בצלחת את הפרי האהוב עלי.

אני חושבת בשקט על סעודות השבע ברכות שהיו אצל משפחת אדלר, מלאות במנות מעוצבות, נאומים בגברים, תוכניות בנשים, הכל מתוקתק הכל מסודר כל כך.

אני רואה את מלכי שזנחה את שולחן ה"זקנות", יושבת עם האחייניות שלי והבנות, משוחררת.

פיסת אבטיח מתגלצ'ת לה מהצלחת היישר אל השמלה היוקרתית, כולן צוחקות מעבירות לה מפיות, מים, היא מסמיקה לרגע, ואז צוחקת איתן.

גם דבורה כאילו השילה כמה קליפות של רשמיות.

"יש לך משפחה מיוחדת, נדירה." היא תגיד בסוף הערב ובקול שלה אני אשמע המון הערכה.

"אתם כל כך מאוחדים וזורמים אפילו שאתם כל שונים."

"טוב, זה בשביל שלא יהיה משעמם." עונה לה רינת גיסתי.

"ככה אנחנו," תגיד ציפי וכולנו נעמוד לעוד רגע אחד צפוף, מתקשה להיפרד.

לתגובות, בתיה: [email protected]